• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

זכור את כל העמים

מיכל סלע

משחר קיומו של עם ישראל נדרשים בניו לזכור. “זכור את יום השבת”, “והיגדת לבנך”, הם אבני היסוד בסיפור הזיכרון הקולקטיבי. זיכרון המצוקות והתלאות הונצח בחגים, בטקסי מדורה המעלים על המוקד דחליל בדמות הצורר המקומי. ערב לידתה של הציונות אימצו בני ההשכלה והנאורות את ההיסטוריה וההיסטוריוגרפיה כסמכות העליונה, כדברי יוסף חיים ירושלמי בחיבורו המרתק “זכור”. הזיכרונות הקיבוציים של עם ישראל היו פועל יוצא מאמונה משותפת. הם נמסרו מדור לדור והחיו את העבר באמצעות מוסדות חברתיים ודתיים שפעלו יחד למען המטרה הזאת.

הצעת החוק המבקשת לאסור על הפלסטינים אזרחי מדינת ישראל לציין את יום הנכבה, כמו כל מהלך של המדינה והחברה  למנוע מן הפלסטינים לשמר את הזיכרון שלהם עומדת, לפיכך בניגוד למסורת היהודית, בניגוד לערכי היסוד של הציונות.

ערבים חיו בארץ ישראל עוד טרם ראשית ההתיישבות היהודית לפני מאה ושלושים שנה. שישים ואחת שנות עצמאות כמדינה ליהודים לא סילקו אותם מן הארץ ודומה, כי רוב הציבור היהודי אינו סבור שיש לעשות זאת, חרף הימשכות הסכסוך העקוב מדם.

יתרה מזאת, התחזקות התודעה הלאומית היהודית בארץ ישראל חיזקה והגבירה את התודעה הקיבוצית והתודעה הקבוצתית של הפלסטינים כעם בתוך העמים דוברי הערבית.

המאמצים להצר את צעדי הפלסטינים, להשית עליהם ממשל צבאי, לעשות שימוש באדמותיהם לפיתוח המגזר היהודי תוך הזנחת צרכי הפיתוח של האזרח הערבי, הפלית הערבים לרעה בתקנות, בתקציבים ובהתנהגות שרירותית של פקיד ורשות, לא צמצמו את התחושה הקבוצתית. כל שגוברת בחברה היהודית הזהות הייחודית גוברת הזהות הייחודית של הערבים. מול התגברות הדתיות של יהודים רבים גוברת הדתיות של הערבים, ככל שחוברים הדת והלאום במגזר היהודי לכדי לאומנות הולכת ומקצינה, מתרחש תהליך דומה גם בקרב הערבים אזרחי מדינת ישראל. תוצאות המחקר האחרון של סמי סמוכה הן אחת העדויות לכך.

 

בכוח הזרוע, החוק והמנהג לא יימחה הזיכרון הקיבוצי של הערבי בארץ ישראל.

מול מהלכים לחיזוק הזיכרון הקיבוצי של היהודים גובר חיזוק הזיכרון הקיבוצי של הערבים. מול התעצמות המחקר ההיסטורי והארכיאולוגי של היהודים, מתעצם המחקר ההיסטורי של הערבים בארץ ישראל. במקביל לרישום אסונות היהודים במהלך המאה העשרים, מתקיים שנים רבות רישום מדוקדק של האסונות שפקדו את הערבים בארץ ישראל במהלך המאה העשרים. לכל יהודי יש שם. לכל ערבי פלסטיני יש שם. והשמות, אלה גם אלה, נרשמים בדקדקנות.

החוק לא יעצור זאת. איש לא יוכל לכפות על זקני הדור להוריש את תולדות חייהם לנכדיהם, ואלה ימשיכו לספר את תולדות המשפחה והעם, כשם דור לדור בין היהודים חוזר ומגיד לבניו.

דווקא כמוקירי חשיבותו של הזיכרון הקביוצי, ראוי לנו להפוך את זיכרון ארץ ישראל, על כל תולדותיה, הישגיה וכאביה, לזיכרון משותף של הכרה הדדית וכבוד הדדי.

הערבים, פעילי קבוצת “מזיכרון לשלום” בהנהגת הכומר אמיל שופאני, עשו צעד חשוב בעמדת הזיכרון הקשה ביותר של העם היהודי. הם ביקרו ב”יד ושם” ובמחנה ההשמדה באושוויץ.

הכרה בזיכרון, גם כואב, של הזולת, אינה פוגעת בזיכרון שלי, לטוב ולרע. הטלת עונש על ביטויי הזיכרון הפלסטיני לא תשנה את העובדה שעל חורבות ישובים ערבים הוקמו ישובים עבריים, לא את ממצאי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בדבר הקצאה לא שוויונית של תקציבי המדינה בין יהודים לערבים, גם לא ביטויים אחרים של העדר שוויון אזרחי.

הכרה בזיכרון הקיבוצי של הערבים תושבי ארץ ישראל, כביטוי לאחריות הדדית ושותפות גורל, עשויה להיות צעד חשוב לחיזוק השותפות של כל אזרחי המדינה בחייה, להתגברות התחושה, שהארץ כולה, ויהיה ההסדר המדיני אשר יהיה, שייכת לשני עמיה.

מיכל סלע, עיתונאית

כנראה שיעניין אותך גם: