ישראל ורצח העם הארמני

היום ימלאו 96 שנים לתחילת המסע הרצחני של ממשלת הטורקים הצעירים בין השנים 1915-1918 נגד המיעוט הארמני הנוצרי בשטחי האימפריה העוסמאנית לשעבר. רצח העם הארמני נחשב לרצח העם הראשון במאה ה-20, עם סיום מלחמת העולם הראשונה (1918) עמד מספר הקורבנות הארמנים על 1.5 מיליון.
המונח “ג’נוסייד” נטבע ב-1944 על ידי רפאל למקין, עורך דין ומרצה יהודי-אמריקאי ממוצא פולני, על-מנת להגדיר בבהירות את הפשע הנורא מכל כחלק אינטגרלי מהמשפט הבינלאומי. בדצמבר 1948 אישרה העצרת הכללית של האו”ם את האמנה למניעת רצח עם ולהענשת מבצעיו, והיא נכנסה לתוקף בינואר 1951. למקין בכבודו ובעצמו טען שמה שעוללה ממשלת הטורקים הצעירים לארמנים העוסמאנים הוא רצח עם, ג’נוסייד לכל עם ועדה.
ב-1994 חוליגנים טורקים שרפו ארכיונים של אזרח טורקי אשר החל בכתיבת ספר על הנושא. הסופר הטורקי אורהאן פאמוק, חתן פרס נובל לספרות, נמלט מהמדינה ואף הועמד למשפט כאשר אמר בריאיון לעיתון שווייצרי ב-2005: “למעלה מ-30 אלף כורדים ומיליון ארמנים נהרגו ואף אחד לא מדבר על זה”. על פניו, פאמוק לא עבר החוק, אבל התביעה הכללית בטורקיה הפעילה את סעיף 301 בחוק העונשין הטורקי הקובע כי פגיעה ב”טורקיות” עשויה להוביל את “העבריין” לשלוש שנות מאסר. גם הסופרת אליף שפאק הורשעה בגין אותו סעיף חוק שערורייתי בשל הרומן “הממזר מאיסטנבול” – שבו בסך הכל משתמשת אחת הדמויות במונח “ג’נוסייד”.
פאמוק על רצח העם הארמני:
הסופר הטורקי תנאר אצ’ם המתגורר בארה”ב כתב ספר בשם “מהלך מביש”, כדברי מייסדה ונשיאה הראשון של הרפובליקה הטורקית המודרנית, מוסטפה כמאל-אתאטורק, בנאומו בפרלמנט הטורקי באפריל 1920. בספר הוא חושף את הצביעות הטורקית: אי-אפשר “לגרש” אוכלוסייה ואחרי 15 יום ליישב את המקום באוכלוסייה אחרת. צ’רקס אסאן, בכיר עוסמאני, אמר: “תפסיקו לקרוא לזה גירוש, הייתה פה החלטה להשמיד את הארמנים”.

טורקיה מסרבת בכל תוקף להכיר ברצח העם הארמני. המדינה מבזבזת מיליוני דולרים על מערך ההכחשה ומנהלת רשת “הסברתית” במוקדים שונים בעולם בכדי לקעקע את המונח “רצח עם” מכל יסוד. אמנם, ההיסטוריון פרופ‘ ברנרד לואיס קבע שאין ראיה במסמכים העוסמאנים לפיה ממשלת הטורקים הצעירים רצתה להשמיד הארמנים העוסמאנים, אלא רק לגרשם, ועל כן אין גם מקום להשוואה בין רצח העם הארמני לבין השואה. אך עם כל הכבוד לחוקר המוערך, אין בכך בכדי לגרוע מאירועי 1915-1918 את מונח רצח העם כשלעצמו.
לפי סעיף 2 לאמנה למניעת רצח עם, מוגדר המונח רצח עם (“ג’נוסייד”) באופן הבא: פעולה מלאה או חלקית המכוונת להשמיד קבוצה לאומית, אתנית או דתית באחת (להלן: “קבוצה“) מהצורות הבאות:
- הרג חברי הקבוצה.
- גרימת נזק גופני חמור לחברי הקבוצה.
- נזק מכוון לקבוצה שהוביל להתמודדות בתנאים פיזיים אשר הובילה למותה.
- כפיית אמצעים אשר הובילו למניעת לידות בקבוצה.
- העברת ילדים בכפייה מקבוצה אחת לקבוצה שנייה.
1.5 מיליון ארמנים אשר “מצאו את מותם” במדבר שייכים ללא כל ספק לצורה השלישית לעיל, כלומר היה פה רצח עם במלוא מובן המלה (ספרו של פרופ‘ דונלד בלוקסאם מאוניברסיטת אדינבורו מוכיח קביעה זו באופן חד משמעי).
ומה לגבי ישראל? היא חששה ועדיין חוששת מלהכיר ברצח העם, ומתארת אותו כ”טרגדיה”, “טבח”, “פוגרומים”. ברצוני לשבח את ח”כ לשעבר יוסי שריד אשר בשנת 2000, בהיותו שר החינוך, השתתף ביום הזיכרון ה-85 לרצח העם בכנסייה הארמנית בירושלים. בכנס קרא שריד לממשלת ישראל בראשותו של אהוד ברק להכיר באופן רשמי ברצח העם הארמני, אך הממשלה התנערה מדבריו. שריד טוען כי ניסה להכניס תכנים על רצח העם הארמני לתוכנית הלימוד, אולם אלו הוצאו ממנה בתקופת כהונתה של לימור לבנת. מאוחר יותר, בשנת 2005, בהיותו חבר כנסת, השתתף שריד ביום הזיכרון ה-90 לרצח העם בבירת ארמניה, ירוואן. ב-2007 החליטה הכנסת להסיר מסדר היום הצעה של ח”כ חיים אורון לדון בוועדת החינוך והתרבות של הכנסת ברצח העם הארמני – ההחלטה התקבלה בעקבות הוראה של ראש הממשלה אהוד אולמרט ושרת החוץ ציפי לבני.

החלק הארי המביש של ישראל בסוגיית רצח העם הארמני נגלה לעיני כאשר קראתי את ספרו של ד“ר יאיר אורון: “הכחשה – ישראל ורצח העם הארמני”.ישראל לא רק מכחישה את רצח העם הארמני עד היום, אלא ביחד עם ארגונים יהודיים-אמריקאיים נטלה חלק במסע ההכחשות הטורקי בארה”ב ועזרה לטרפד הכרה אמריקאית ברצח העם. לאחר ההרג המיותר על סיפון המרמרה נזכרו פתאום השדולות הפרו–ישראליות בארה“ב שאכן היה רצח ארמני.
אני בהחלט מודע לחשיבות היחסים עם טורקיה, וחושב שאם מכירים ברצח עם אחד אין שום סיבה לא להכיר בכל רציחות העמים השונים. אבל גם אם ישראל מחליטה שלא להכיר ברצח העם הארמני (וזאת בניגוד ללבנון, למשל), אין שום סיבה בעולם שחופש הביטוי במדינה יוכתב על ידי משרד החוץ. לציבור הישראלי מגיע לדעת את האמת על אירועי 1915-1918: רצח העם הארמני.
הכותב הוא סטודנט בשנת השלמות לתואר שני בלימודי המזרח התיכון באוניברסיטת בן גוריון


