• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

לדודי מחלב, שיר אהבה

סמי שלום שטרית

השיר הזה נכתב בטיפין מאז שהלכת,

ממרחק השנים, ממרחק האוקיאנוסים

וממרחק המלים, כה רבות עד שהפכו חומה

ולא יצא בינינו דיבור מאז, הרבה לפני מותך,

ולמה חיכיתי למותך לכתוב לך שיר אהבה,

לא יודע, טבע זכרים מחורבן אולי

ואני הרי אהבתי אותך דודי

וכל-כך הרבה דיבורים היו לנו,

חלפו היו אבל עוד מהדהד קולך—

תמיד מלים של אמצע קיומי, בתווך,

בין הנצים בין הקטבים הבלתי אפשריים,

ואני יודע מה תגיד, הייתי שם תמיד בקוטב

כשאתה מפייס תמיד, מגלגל צחוק,

משחיל אמרה מרוקאית עד שלעתים

שכחתי שאתה עיראקי בן עיראקים,

פָיין מְשיתְ אָ-דוּדי לְעזיז.

אני חתכתי הרבה לפני שהלכת, זו האמת,

וצר לי כה צר, לא ממך חתכתי, אלא כזה אני,

אופי מחורבן, עוזב ולא מסתכל לאחור,

אבל תמיד שמעתי אותך מהדהד, ידעתי

מתי לא תסכים ומתי תתן מלה טובה.

בסוף לא הסכמנו אני ואתה וכל השאר

ועזבתי, את הדברים, לא את האנשים,

אבל מנהגו של עולם שהדברים

והאנשים ילכו יחדיו.

ונפרדנו כך.

כמה נעמת לי ידידי,

לא רק בישיבות ובאספות הסוערות,

בנאומיך המדוייקים וגלויי הלב

ששום מנחה לא הצליח לעצור,

וכשכבר סיימת, היית יוצא לעשן כאילו

עוד קוצף בתוכך הר געש של מלים

המבקש לפרוץ ולשטוף את הכל.

תכתוב דודי, תכתוב, הפצרתי בך כמו רבים,

אבל אתה היית איש פילוסוף שתלמידיו נושאים

את מלותיו בדפי זכרונם ומגלגלים אותן על לשונם

ומעבירים אותן על-פה, כמו חסידים את דרשת רבם.

זוכר, שאלת אותי פעם איך אני מספיק לכתוב כה הרבה,

מה הסוד? אין סוד אמרתי, גם אתה מספיק ואף יותר,

אלא שאתה מדבר את כל המלים ואני קודם כותב

ולפעמים רק כותב, הדיבור כבד לי. הצעתי לחבר מדפסת לראשך,

כדי שיהיו לנו כרכים יפים של דיבוריך למשמרת, לדיון,

לגלגל הלאה אל הצעירים, כפי שתמיד פנית אליהם.

עכשיו מתווכחים אם היית מזרחי או ישראלי או שניהם

או מעט ערבי וכמה יהודי ואיזה יהודי היית יא דודי?

היהודי האתאיסט היחיד שהכרתי שעושה קידוש ערב שבת

בנוסח מלא ללא קיצורים והשמטות, שלום עליכם ואשת חייל.

ואיזה ערבי לא היית? הישראלי היחיד שהכרתי שחמישה ימים בקהיר

החזירו אותו למקום שלא בא ממנו, אל בבל ארץ אביו ואמו.

איךהלכנו שלובי זרוע ברחובות ערָב הומי האדם

כמנהג המקום, וחייכנו לכל עבר, והתגלגלנו מצחוק, אתה דאוד אל-בגדאדי,

אני סאמי אל-מגריבי והיה גם ידידינו דאוד אל-מאסרי,

ולא יכולנו אלא להיות יהודים-ערבים באותם ימים. אלא מה?

אני יודע, שנים אחר-כך דיברת על ערביות-יהודית כאופק מדומיין

וכמה היא רחוקה מההווייה הישראלית-הלאומית במהותה,

אני יודע וזוכר ואם אני שוכח יש מי שמזכירים לי,

אבל אני עד, ואם תפגוש שם את אלוהים, יעיד גם הוא,

חמישה ימים בקהיר היית יהודי-ערבי נטו, יא דאוד אל-בגדאדי,

אינטלקטואל יהודי-ערבי בקהיר. מה תמוה בזה?

התמיהה הזו היא הטרגדיה שלנו, לא כן דודי?

השיר הזה נכתב טיפין טיפין מאז הלכת, שלוש שנים עד היום,

כמו יום, כמו הבזק בים הזמן, כמו פלש מהיר על תמונת חייך.

ים של דמעות דודי,

התשמע, התשמע.

תגיות:
כנראה שיעניין אותך גם: