להילחם יחד בניסיונות ההשתקה

אתמול נערכה בעזה צעדת נשים, כהמשך לצעדות השיבה הנערכות בעיר מזה שבועות רבים ומותקפות בתגובה באלימות קשה וברצח של מפגינים, עיתונאים וחובשים. פעילות בארץ ובעולם נענו לקריאתן של נשות עזה, וקיימו גם הן פעולות והפגנות לאות סולידריות ותמיכה במאבקן. פעולות אלה ונוספות המתבצעות מדי יום בידי נשים הפועלות אל מול הדיכוי, מזכירות לנו את משמעותו וחשיבותו של המאבק הפמיניסטי נגד הכיבוש.

מערכות החוק של המדינה משרתות את מדיניות הממשלה, והופכות את היוצרות על המתנגדים והמתנגדות לכיבוש. במקום שיעמדו למשפט אלו שאוכפים באלימות את הכיבוש – שפולשים לבתים של משפחות, שיורים במפגינים, שגוזלים אדמות – מי שעומדים למשפט הם אלו שמעזים להתנגד. אנשי ציבור, חברי כנסת ושרים, יחד עם התקשורת, מעמידים למשפט ציבורי ואף מול כיתת יורים של ממש את האמיצות והאמיצים שפועלים למען חירות וצדק: ממפגיני צעדות השיבה בעזה הנאבקים על חירותם ולמען שיבה לאדמות מהם גורשו ב-48׳, משפחת תמימי המתנגדת לגזל האדמות בכפרם נבי סאלח, ועד פעילות והפעילים שמפגינים למען חירות העם הפלסטיני וסיום הכיבוש. שמם של כל אלו מוכפש, יחד עם סיפורים שמומצאים אודות המניעים שלהם לפעולה, קמפיינים של דה-לגיטימציה וגם כליאה ואלימות פיזית קשה.

בטקטיקות דומות של השתקה נעשה שימוש גם נגד נפגעות תקיפה מינית והטרדות מיניות, וכן נגד נשים שפועלות כדי לחשוף תוקפים ולהגן על עצמן ועל חברותיהן מפניהם. נפגעות תקיפה והטרדה מינית מוצאות את עצמן עומדות למשפט ציבורי בגין חשיפת הפגיעות שעברו. כך למשל במקרה של חיים רמון, כאשר לאורך המשפט שלו, צוות ההגנה והוא עצמו תקפו את הנפגעת ללא הרף והעמידו אותה עצמה למשפט ציבורי.

כעת, גברים רבי השפעה כמו העיתונאי רביב דרוקר טורחים לפנות מזמנם כדי לגנות סטודנטית מאוניברסיטת תל אביב, שהעזה להעלות חשש שמא הנהלת האוניברסיטה אינה דואגת לבטחונן של סטודנטיות, אם היא מאפשרת למי שהורשע בעבירת מין להעביר קורס אקדמי. זאת, במערכת שממילא נגועה בניצול מרות ויחסי כוח, וסיפורים אינספור על הטרדות ותקיפות מיניות מידי מרצים תוך השתקת תלונות של סטודנטיות נפגעות.

אתן מבינות? מי שתוקף, לוקח בכוח, מפעיל אלימות, הוא כמעט ואינו נדרש לתת דין וחשבון, ומנגד מי שנאבקות על זכויותיהן נדרשות שוב ושוב להוכיח את תמימות מניעיהן ואת צדקתן ולגונן על בחירת הטקטיקות שלהן.

המכנה המשותף בין המקרים הוא לא רק ההשתקה, אלא גם ובעיקר יחסי הכוח: גברים בכירים בעלי כוח והשפעה, שלהם חברים רבים דומים או כאלה שחווים שותפות גורל ופחד מפני איבוד יכולתם לפעול באלימות כלפי נשים. ובמקרה של מדינה כובשת, מערכות אכיפת החוק והמשפט, התקשורת, ושאר אמצעי הריסון והביקורת של מדינה דמוקרטית, הפועלים כדי לתמוך בה ובמדיניותה ולהשתיק את המבקרים ואת מי שנאבקים על זכויותיהם וחירותם.

מכנה משותף נוסף, הוא השימוש הציני בשיח של מאבקים לזכויות: גברים מטרידים מנסים להציג את עצמם כקורבנות תמימים שנפלו קורבן לציד מכשפות (מידי המכשפות האמיתיות, שהן אנחנו), ומדינת ישראל מנסה להציג את עצמה כקורבן לאנטישמיות – כאילו אומות העולם ופעילות/י סולידריות עם העם הפלסטיני רודפים אותה מתוך מניעים זרים. אולם למעשה, הם נהנים מהרבה יותר תמיכה ואהדה ממה שהם מוכנים להודות. גברים אלו נהנים מזכויות יתר בחברה פטריארכלית, גישה למשאבים ותמיכה, וגם מעמידה אוטומטית לצדם היות והם בסך הכל חלק מתרבות שבה גופה של אישה אמור לעמוד לרשותם. ואילו מדינת ישראל נהנית מקשרים דיפלומטיים חזקים עם מדינות רבות, בין היתר מדינות שהן עצמן אשמות בהפרות זכויות אדם ודיכוי של אוכלוסיות מקומיות.

אבל מספיק לדבר עליהם, בואו נדבר רגע עלינו.

בתקופה האחרונה דיברתי עם מספר פעילות בינלאומיות, שהתפלאו מכמה שהאקטיביזם כאן מאחד בין מאבקים. אני תמיד מספרת להן אנקדוטות על מקרים שבהם את הולכת למספר הפגנות באותו השבוע: נגד הכיבוש, נגד אלימות כלפי נשים, למען זכויות בעלי חיים או של המאבק הלהטב”קי, ולרוב תראי את אותם הפרצופים. אמנם יש פעילות ופעילים רבים שמתמקדים בנושא זה או אחר, ולא בהכרח מתחברות למאבקים האחרים. אבל יש קבוצה לא קטנה של כאלה שרואות קשר בין הדיכויים והמאבקים השונים. אולי הם לא שונים, אולי במובן מסוים אחד הם.

המאבק נגד הכיבוש והמאבק הפמיניסטי, שניהם טומנים בחובם התנגדות למיליטריזם ואלימות, וחתירה למען חברה צודקת יותר ולמען פירוק יחסי הכוח בין הקבוצה שמחזיקה בזכויות היתר ומפעילה אלימות לבין היתר. ברגע שאת רואה את מבני הכוח האלה בנושא אחד, קשה יהיה שלא לזהות אותם בכל שאר התחומים. וברגע שאת מזהה אותם, קשה שלא לפעול.

בימים בהם המאבקים שלנו מותקפים על ידי בעלי הכוח והמשאבים, יש פוטנציאל אדיר לפעולה המשותפת שלנו. פעולה של נשים שונות נגד הכיבוש, של תמיכה וסולידריות, של עבודה ביחד עם פעילות בשאר העולם למען אותה מטרה, ושל שאיבת כוח ומוטיבציה ממאבקים שמצליחים לעורר השראה, וגם חגיגת נצחונות, כדי להמשיך להאמין גם במאבקים שנראים לעתים חסרי תקווה.

אני מזמינה אתכן לכנס “שוברות את הכלים” של קואליציית נשים לשלום, שיתקיים ביום רביעי 18 ביולי, בתיאטרון אל-סראיא (טיילת מפרץ שלמה 10, יפו), שבו נעסוק באקטיביזם הפמיניסטי נגד הכיבוש. נלמד ביחד כלים חדשניים לפעולה בסדנאות מרתקות, נצטייד בכלים פרקטיים לפעילות, נקיים מרחב להתבוננות באופן שבו אנחנו שומרות על עצמנו ועל חברותינו בפעילות, ונפיק השראה מחברות אקטיביסטיות שיספרו על הקשר בין הפמיניזם לפעילות שלהן נגד הכיבוש.