ללמוד דמוקרטיה מהאיראנים
להתפתחויות הדרמטיות באיראן, הממקדות את תשומת הלב העולמית בשבוע האחרון, עשויות להיות השלכות פוליטיות מרחיקות לכת על עתידה של איראן עצמה ואולי על אף עתיד האזור כולו. אבל מעבר למשמעות הפוליטית, יש גם לקח אזרחי וחברתי ממה שקורה באיראן. לקח שאנחנו כאן בישראל רק יכולים להתקנא בו.
כמי שנולדה וגדלה באיראן, עקבתי בהשתאות אחר רבבות המפגינים, שנהרו אל רחובותיה של טהראן ושל ערים נוספות בכדי למחות על העוול שנעשה להם. ראיתי המוני אדם צועדים, נחושים, סרטים ירוקים על ידיהם, גם כאשר השוטרים ואנשי הביטחון היכו אותם באכזריות, ואפילו אחרי שנפלו בקרבם חללים.
תהיתי בחרדה האם מי מבני כיתתי נמצא בין שורות המפגינים, או, חלילה, בין ההרוגים. בשל הקשיים שמערים השלטון האיראני על האפשרות להתקשר עם תושבים באיראן, נאלצתי להסתפק בפיסות המידע שהסתננו החוצה מאיראן, פיסות מידע המשרטטות את תמונת מצב עגומה לגבי המתחולל במדינה.
אך במקביל לרגשות הדאגה והחרדה, עולה גם ההכרה כי האירועים אלה הם עדות לאחד היסודות המובהקים והעמוקים ביותר בזהות הקולקטיבית האיראנית: הסירוב להשלים עם תחושת העוול, וההתקוממות הבלתי אלימה נגדו. במובן זה, ההפגנות הנוכחיות הן חוליה בשרשרת שמובילה מן המהומות בשנות החמישים של המאה הקודמת, שהסתיימו במינויו של מוחמד מוסאדק לראשות הממשלה למורת רוחו של המלך מוחמד רזא פהלווי, ועד למהפכה האסלאמית שהיתה התקוממות עממית נגד משטר מלוכני מושחת ודכאני.
למרבה הצער, העין המערבית מתקשה לעתים קרובות להבחין בדקויות ומורכבויות בקרב חברות שהיא אינה חולקת איתן את תפיסת עולמה במלואה. מושגים כמו זכויות אדם, תודעה אזרחית ואקטיביזם נוטים לאבד את משמעותם בעיני המערב, כאשר הם חוצים את הגבולות של מה שמוגדר כ’עולם המפותח’. לעתים קרובות מדי מסתפקת החברה המערבית בתיוגן של התקוממויות אזרחיות מעין אלה כשוועתו של עם חסר ישע תחת שלטון רודן. אך למען האמת, מדובר באקטיביזם אזרחי מן הסוג האמיץ והנעלה ביותר, המוכן להילחם על עקרונותיו ועל הקווים האדומים שלו גם במחיר של סכנת מוות ממשית.
בעוד העם האיראני נלחם על גורלו באומץ לב מעורר כבוד, ראוי שנשאל את עצמנו, אזרחי ישראל, מתי גילינו אנחנו בפעם האחרונה מודעות אזרחית כה פעילה שהצליחה לזעזע את מציאות חיינו ולחולל שינוי אמיתי? מתי סימנו את הקווים האדומים שלנו, אשר מעבר אליהם לא נסכין עם שום שחיתות, עוולה, כוחניות, דיכוי, גם אם המחיר יהיה קשה מנשוא? מתי התקיימה כאן בפעם האחרונה מחאה אזרחית אמיתית, שלא הסתפקה בשירים נוגים ובנרות דולקים בכיכרות, או בהפגנה אופנתית מזדמנת, מתי יצאנו למחאה שהצליחה לערער את זחיחותו של שלטון היודע כי דבר לא מאיים באמת על מעמדו?
התשובה העגומה ידועה לכולנו. למרבה החרדה, הציבור הישראלי לא זו בלבד שאיננו נוטה למחאות משמעותיות במטרה לעמוד על זכויותיו האזרחיות, אלא שהוא אף נוטה פעמים רבות להריע לרמיסת זכויות אלה על ידי השלטונות. האהדה הציבורית המבהילה שבה התקבל רעיון חוק הנאמנות, כמו גם השמחה לאיד הגלויה שליוותה את חקירותיהן של פעילות ארגון ‘פרופיל חדש’, הן רק דוגמאות מייצגות לקלות הבלתי נסבלת, שבה מוותר הציבור הישראלי על זכויות אזרחיות לטובת גחמות מסוכנות של השלטון.
על כן, כשאנו מביטים על תמונות ההפגנות ברחובותיה של איראן, מעבר לתחושת הסולידאריות הבסיסית עם ציבור הנלחם על זכויותיו בתנאים הקשים ביותר, מן הראוי שנלמד מהעם האיראני את השיעור החשוב מכל: גבולות החירות הקולקטיבית אינם נגזרים אך ורק מהגדרת המשטר תחתיו אנו חיים, אלא גם , ואולי בעיקר, מן המחיר שאנו מוכנים לשלם בכדי להרחיבם.


