מגש הכסף: מתארים את הקפיטליזם, אך לא תמיד מזהים אותו

המיני-סדרה “מגש הכסף” זכתה כבר ללא מעט ביקורות, וזאת למרות שעלתה למסך (ערוץ 8) רק השבוע. יש בסדרה חידוש מרענן – לא עוד דוקודרמה שעיקרה אירועים ספק מבוימים של התנגשות “אמיצה” מול הממסד, אלא שלושה אנשים דעתניים, גיא רולניק, ירון זליכה ודני גוטווין, שמנסים לשכנע בתיאוריות שלהם, באמצעות גרפיקה משובחת, שלל נתונים וכישרון רטורי.

למרות המארז המשותף, מוצגים בסדרה זרמי חשיבה שונים; זרמים שברגע האמת יש להם מעט מאוד מן המשותף והרבה סיבות טובות להיאבק זה בזה.

רולניק, כוכב הפרק הראשון, מתמקד בדרך שבה הפכה חבורה קטנה של אנשים לשליטיו של המשק הישראלי. הוא מנתץ, ובצדק, את האגדה המריטוקרטית על העבודה הקשה והכישרון כגורמים להפיכתו של אדם לעשיר, לפחות במקרה של ישראל. על הדרך הוא אינו מתאפק ותוקף שוב כדרכו את העבודה המאורגנת, תוך תיאור כל 700,000 העובדים הנהנים מוועד במקום עבודתם, כמחוברים בעלי פרוויליגיות וביטחון מוחלט מפני פיטורים. זה תיאור שאינו נכון עובדתית, ולו רק משום שכיום יש קביעות רק לפחות מחצי מכלל העובדים המאורגנים ומפני שקביעות אינה חסינות מפני פיטורים.

בפרק השני, ירון זליכה מיטיב לתאר את חדירתו של ההון אל הממשלה ואת הדרך שבה הוא מציב עצמו כמי שהחוק עובד בשירותו. התיאור של זליכה על המידה שבה שחיתות פלילית אפילו בהתאם לחוקי ישראל, קנתה לה שליטה בשלטון, ספק מייאשת, ספק מעוררת דחף עז לצאת לרחוב.

בפרק החותם של דני גוטווין, מוצגת סוף-סוף תיאוריה היסטורית ולא איזה תיאור על-זמני שאין לו התחלה ואין לו סוף. גוטווין מתאר ביסודיות כיצד פורקה מדינת הרווחה של אמצע שנות ה-70 יחד עם המערכות הכלכליות של טרום 1977, ומה החליף אותן. בניגוד לרולניק וזליכה, אצל גוטווין מדברים אידיאלוגיה: הרעים אינם גנבים מושחתים שטרם נתפסו והושמו מאחורי סוגר ובריח, אלא יריבים פוליטיים ואידיאלוגיים מוגדרים.

שני הפרקים הראשונים של ״מגש הכסף״ מתארים לכאורה את המובן מאליו: קפיטליזם הוא ביסודה שיטה מושחתת ומשחיתה, ההון הוא השלטון. רק שבמקרה זה, עושה רושם שהדוברים אינם באמת מודעים למה שהם מתארים. הם מקיפים את הפיל, ממששים אותו אבל לא מזהים מה עומד בפניהם, או אולי בעצם לא רוצים לזהות. כי למרות הילת לוחמי החירות שהם עוטים על עצמם, מדובר בסופו של דבר בשני בורגנים עשירים, שמודעים אמנם לשחיתות של הקפיטליזם הישראלי העכשווי, אבל לפחות בהתבטאויות אחרות שלהם, מתעקשים להאמין שיש דבר כזה שנקרא קפיטליזם טוב. קפיטליזם של אנשי עסקים ישרים, שלא ישתמשו בכל האמצעים העומדים לרשותם במטרה להגדיל את רווחיהם. קפיטליזם המאפשר את קיומה של ממשלה שפקידיה אינם ניתנים לפיתוי – למרות שאין גבול לשכר שיכול להיות משולם להם במגזר הפרטי. לכן, הפרקים שלהם הם די קלים לעיכול בעבור הבורגנות הישראלית.

כנראה שאם הלפיד או הכחלון הבאים לא יהיו רולניק וזליכה בעצמם, אז לפחות נזכה מהם להתיחסות אוהדת מאוד אל האמירות של השניים.

גוטווין הוא אדם שאני מכיר ומוקיר. הוא עקבי בדעותיו ומעולם לא חשש להיות לא פופולרי. יתרה מזאת, התיאור שלו על פירוק מדינת הרווחה בידי הליכוד והמערך של שנות ה-80 וה-90, ביחד ולחוד, מבוסס היטב מבחינה מחקרית ועובדתית. תיאוריית המיגזור שלו תוך דגש על התפקיד שמילאה ההתישבות היהודית בשטחים ביצירת שסתום לשחרור לחצי הקפטיליזם הישראלי בתוך הקו הירוק, כמו גם הטענה שבאופן זה נוצר בסיס כוח פוליטי המחויב להישארות השילטון הישראלי בשטחים, נכונות אף הן. הבעיה בפרק (להבדיל מבכתיבה האקדמית של גוטווין), היא שמפא״י וכל המבנה שבנתה סביב ההסתדרות ו”ההתיישבות העובדת”, מוצגים במשתמע כאיזושהי חברה סוציאל-דמוקרטית מוצלחת, שגם אם לא היתה אוטופיה סוציאל-דמוקרטית ושגם אם היו לה פגמים, יש מקום להצר על פירוקה.

למי שצריך תזכורת, ב-1969 ישראל סבלה מאי-שוויון בחלוקת ההכנסות, שהיה כמעט זהה לאי-השוויון הקיים כיום. פערים אלו היו תוצר  של מדיניות ממשלות מפא י הכתיבו שירותים ציבוריים במימון המדינה בהיקף נמוך יחסית וקצבאות ותשלומי העברה נמוכים. תוצר של מדינות ההסתדרות שקבעה שכר מינימום נמוך מאוד ופעלה באופן עקבי כנגד שביתות ועדים מילטנטיים. תוצר של סובסידות משמעותיות למה שכונה “ההתישבות העובדת”, כלומר קיבוצים ומושבים וותיקים, ותוצר של מדיניות פטרונא’ז מפלגתי שהכתיבה מי יקבל איזו עבודה וגם הצריכה הטבות ייחודיות לעבודות מסוימות, בכדי לתת למדיניות הזאת “מקל” ו”גזר”.

לכל המערכת הזאת היה גוון אתני מובהק, כאשר אשכנזים היוו רוב גדול מאוד של אוכלוסיית “ההתיישבות העובדת”, ומזרחים הוסללו לעבודות צווארון כחול שבהן השכר נמוך והתנאים הסוציאליים מועטים. בתחתית הסולם ניצבו הערבים תושבי ישראל ומתחתם מאז 1967 ועד היום תושבי מזרח ירושלים והגדה.

במהלך השנים 1970-1977 נוצרה בישראל מדינת רווחה אוניברסלית. ביטוח אבטלה תלוי שכר הונהג ב-1973, קצבאות ילדים אוניברסליות בשיעור יחסי גבוה מאוד הונהגו ב-1975, הוגדלו התקציבים הממשלתיים לחינוך ציבורי, לבריאות ציבורית, ולסבסוד משכנתאות לבעלי הכנסות נמוכות. ב-1977 הגיעה ישראל שבתחומי הקו הירוק לרמת שוויון בחלוקת הכנסות הדומה לזו של צרפת וגרמניה כיום. כלומר מקום טוב באמצע, מתחת לארצות סקנדינביה ומעל למדינות דרום אירופה. התסיסה המזרחית הגוברת היוותה גורם משמעותי, גם אם לא יחיד, בתהליך זה. לעומת זאת האליטות, האשכנזיות ברובן, מרדו בשלטון מפא”י עקב נטל המס הגובר והתחושה שרמת חייהן בניגוד לזו של שכבות עניות יותר, אינה צומחת. ב-1977 חלק גדול מאליטה זאת הצביע לד”ש (הגירסה המוקדמת של יש עתיד ושינוי). מרד האליטות לצד הצבעת המחאה המזרחית הם שהפילו את שלטון המערך והחלו את התפנית הכלכלית-חברתית של 1977.

החוליה הזאת, שמי שמיטיב לתאר אותה הוא דווקא דני גוטווין עצמו, נעדרת לחלוטין מהפרק האחרון. בלעדיה קשה גם להבין למה אם היה כל כך טוב, אנשים בחרו ברע. והליכוד של בגין אכן היה רע – גם אם המערך לא היה טוב ממנו.

ועדיין, עם כל הביקורת, הסדרה הזאת ובייחוד הפרק האחרון היא תעמולה מהסוג הנכון והמועיל. אם אנשים יזכרו ממנה איך באמת מתנהל קפיטליזם (רולניק וזליכה), שהעוני והפערים הם לא טעות אלא מדיניות (גוטווין), ושיש קשר בין שוויון ובין היקף העבודה המאורגנת (גם אם חשוב קודם כל שתהא זאת עבודה מאורגנת דמוקרטית), ניתן יהיה לומר שהסדרה עשתה את שלה; הגם שמכאן ועד למהפכה שתחליף את הסדר הכלכלי-חברתי הנוכחי במשהו טוב יותר, המרחק גדול. מאוד גדול.