ראשון המפחידים היה סטנלי פישר, נגיד בנק ישראל, שהכריז בכינוס פורום קיסריה כי “המשק הישראלי, ובמיוחד מקבלי ההחלטות, נמצאים בצומת חשוב, וכדאי שנדע לפנות לכיוון הנכון. בחירה לא נכונה, לכיוון של הגדלת ההוצאות בתקציב 2008, בצורה שתפגע במשמעת התקציבית, עלולה לפגוע בתנופת הצמיחה של המשק”.
משרד האוצר הציג בפני הממשלה מסמך המתריע כי “מימוש פוטנציאל הצמיחה מותנה ביישום מדיניות כלכלית אחראית ונחושה”, שעיקרה הגדלה מינימלית של הוצאות הממשלה.
אל שני אלה הצטרפה חברת דירוג האשראי סטנדרד אנד פור`ס המזהירה, כי חריגה מן “המשמעת התקציבית” עלולה להוביל להורדת דירוג האשראי של ישראל.
הגדילה לעשות המועצה הלאומית לכלכלה, שהציגה בפני הממשלה נייר שעיקרו, התרעה מפני הגדלת החוב הממשלתי. לדברי המועצה, הקטנת החוב היא המשימה העיקרית של הממשלה: באמצעות הקטנת התקציב, הקטנת הגירעון ואולי אף יצירת עודף תקציבי! המועצה אף מצאה לנכון להמחיש את טיעונה באמצעות הצגת תרשים מטעה: החוב של ישראל, שעמד ב-2006 על 87.7% תמ”ג, מוצג כשהוא ניצב גבוה מעל החוב הממוצע ב-OECD, 58.8%. מפחיד, נכון? אלא שלמרבה הפלא, ה-OECD עצמו משתמש בממוצע אחר וגבוה משמעותית – 77.1%; כך גם יחידת ניהול החוב באגף החשב הכללי באוצר (עובדה זו לא הוצגה לשרים). יוצא, שמצב החוב שלנו, בהשוואה ל-OECD, אינו כה גרוע כפי שטוענת המועצה הלאומית לכלכלה ובוודאי שאינו מצדיק נקיטת טקטיקה של הפחדת שרי הממשלה: על ישראל לסגור פער של 10.2% תמ”ג, ולא 28.9%. באירופה, אגב, יש לא מעט ארצות שהיחס חוב/תוצר שלהן גבוה מנורמת מאסטריכט, 60%: למשל, גרמניה, צרפת, אוסטריה ובלגיה.
כל אלה עומדים על שרי הממשלה להפחידם: אל תיזמו, אל תעשו, השאירו את הדברים כמות שהם! אל תשקיעו בהגדלת שיעור הזכאים לבגרות, אל תשקיעו בהשכלה גבוהה. אל לכם לעסוק בעתיד החברה הישראלית; העתיד הוא באחריותם האישית של כל אזרח ואזרחית. האחריות העליונה שלכם היא אחת ואחת בלבד – להקטין את החוב הלאומי!
אלא שאחריותה העליונה של הממשלה היא למשול: לבחון את ההווה, להציב אופציות לעתיד, לקבוע יעדים ולהוביל אליהם. האחריות של חברות דירוג האשראי, לעומת זאת, שונה מאוד: לשרת את האינטרס של המשקיעים. והמשקיעים, כידוע, פועלים לפי שיקולי רווח בטווח הקרוב: החברה הישראלית, טיבה ועתידה מעניינים אותם כקליפת השום.
הממשלה אינה יכולה להתעלם מן האינטרס של המשקיעים, אבל האחריות שלה רחבה הרבה יותר.
הממשלה צריכה להעניק לאזהרות המפחידות שהונחו על שולחנה את המשקל הראוי להן, אך לא יותר מזה.
מדינת ישראל איננה השקעה לטווח קצר.