מהו ומיהו חברתי?

אם לא ידעתם, התקציב הדו-שנתי שהוצב על שולחן הכנסת הוא החברתי ביותר בגלקסיה, ושר האוצר הוא נציגו עלי אדמות. כך הוא אמר לגלובס: “הקטנת האבטלה – היעד העיקרי שלי – היא הקטנת פערים. אם זה לא חברתי אז אני לא יודע מה כן חברתי. ההשכלה הגבוהה זה הקטנת פערים; בתוכנית יש תקציב מיוחד לאוכלוסיות החרדים והערבים. אגב, רוב הכסף ילך לפריפריה. מס הכנסה שלילי תוקצב ויורחב לכל הארץ. תוספת לנשים עובדות זה לא חברתי? שילוב של חרדים וערבים בשוק העבודה זה לא הקטנת פערים? מי שמתסכל על המאקרו, יש כאן דגש על פריפריה בצורה עמוקה ולא שטחית”.

אז בפירוש, שר האוצר לא יודע מה כן חברתי.

כמובן שכדי להיות חברתי צריך להקפיא קצבאות ולהוריד את מס החברות ומס ההכנסה. אבל עזבו לרגע את הפרטים. הוכרז שההוצאה החברתית היא 106 מיליארד שקל, זה נראה הרבה אבל זה לא ממש כך – שיעור הוצאה זה מהווה רק כ-15% מהתוצר, כמעט כמו שהיה בעבר. ההוצאה הפחותה הזאת נמוכה משמעותית מההוצאה במדינות אחרות שבהן יכולה ההוצאה להיות עד 25% מהתוצר. אז בדיבורים הממשלה חזקה ובמעשים קצת פחות.

מלבד הצורך בהשקעה מאסיבית, חשוב גם לשנות את נקודת המבט. לומר שהקטנת אבטלה היא הקטנת פערים זה להתעלם ממצבם של עובדים רבים בשוק העבודה. עובדים ובעיקר עובדות שמשתכרים שכר רעב, שכר שמאפשר להם לחיות בצמצום. כמו כן, צריך להבין שהמערכת הכלכלית מטבעה מפלה ויוצרת פערים ולכן המדינה צריכה לפעול באמצעות מערכת המיסים ותשלומי העברה לאזן את הנטייה הזאת של הכלכלה הקפיטליסטית. אם היא לא עושה זאת, היא יכולה לשמר מצב קיים ולא לשפר אותו.

כדי שהדברים לא יהיו דברים בעלמא, יש גם צורך להציג בפנינו את ההשלכות המדויקות של הפעולות החברתיות הללו. כי לא רק שלא משקיעים, לא רק שלא מבינים את תפקידה של המדינה, גם לא יודעים ולא רוצים לדעת מה ההשלכות. כמו שיש למשרד האוצר ולבנק ישראל תחזיות כלכליות, הייתי רוצה שתהיינה תחזיות חברתיות. כמו שהמדיניות מחייבת את עצמה ליעדים כלכליים, כמו צמיחה ואינפלציה, עליה לחייב את עצמה ליעדים חברתיים כמו אי שוויון ועוני. כשממשלת אולמרט למשל הציגה יעדים כאלה, היא מיד דחתה את מימושם.

אבל בעיקר חשוב שמצבם של אנשים בחברה יהיה מטרת הפעולה העיקרית, כי יכולה להיות כלכלה פורחת וחברה צונחת, וממש קשה לי לראות את המצב ההפוך. הבחירה שבתפישה שבה הכלכלה במרכז היא כמעט הרע בעולמות האפשריים.