מפלגה אשכנזית או ש''ס. זו הבחירה

בבחירות הממשמשות ובאות, לציבור המזרחי לא יהיה (כרגיל) בעד מי להצביע. לחלק מהמזרחים  נדמה, למרבה הצער, שהמפלגות האשכנזיות מהוות ברירת מחדל נסבלת. החלק האחר של המזרחים, זה שאינו מוכן להשלים עם מיצובם של המזרחים בירכתי המפלגות הלבנות, וכמי שנועדו ללקט עבור מפלגותיהם נתחים מהאלקטורט המזרחי, יתחלק בין אלה שיצביעו ש”ס ובין אלה  שיצביעו לאחת המפלגות הערביות, או לרשימה קיקיונית, כזו או אחרת, כעין הצבעת מחאה. יהיו כאלה שכלל לא יטריחו את עצמם לקלפי. פרט לשתי פעמים בלבד בהן הצבעתי בשני העשורים האחרונים (באחת מהן, בשנת 1999, נמניתי עם אלה שהזניקו את ש”ס ל-17 מושבים בכנסת), נמנעתי מהשתתפות בבחירות לכנסת. עבורי לא נמצאה אפילו ברירת מחדל. התכוונתי להימנע גם הפעם, אך לבסוף החלטתי להצביע עבור ש”ס. ומדוע?

עם כל הביקורת שיש לי כלפי ש”ס, ובעיקר כלפי אריה דרעי – ואת מקצתה חלקתי, יותר מפעם, עם גולשי אתר העוקץ – אין בי ספק שהיחלשותה של ש”ס, שלא לומר היעלמותה, תסיג את הנושא המזרחי עשרות שנים אחורה ותותיר חלל ענק בסדר היום הציבורי בישראל. כולנו מכירים את כל המנטרות הממסדיות שדבקו בש”ס למן רגע הקמתה, ואשר יצרו מפלצת של אינדוקטרינציה, שלעיקריה לא היה שום קשר עם המציאות, אך למרות זאת הם חלחלו לתודעת הציבור. המרכזי שבהם, המספר ש”ש”ס מנציחה בערות”, קנה לו שביתה, למגינת הלב, גם אצל מזרחים לא מעטים. האמנם ש”ס היא שמנציחה בערות, או שמא ש”ס היוותה עבור השבט הלבן את האליבי המושלם והנוח ביותר למדיניותו ולמחדליו של הממסד, שבאופן מגמתי לא רק שלא מנע את העמקת הפערים, אלא אף היווה גורם אקטיבי בהיווצרותם?

כיצד התנהלה מדיניותן החברתית של ממשלות ישראל, לדורותיהן, עד ה-23 ביולי 1984, עת התקיימו הבחירות לכנסת ה-11, שבהן השתתפה בראשונה ש”ס? האם הן הניעו תהליך להקמת תיכונים עיוניים בערי הפיתוח והשכונות, ורק ש”ס בלמה אותו? האם הן החליטו לחולל רפורמות כלשהן בחלוקת הקרקע, וש”ס היא זו שטירפדה אותן? האם קמה מגמה להגדיל את הייצוג המזרחי בממשלה, ורק ש”ס זרעה מוקשים סביבה? האם מועמד מזרחי לראש ממשלה עלה על דל מחשבתם של קודקודי ההגמוניה האשכנזית, ורק ש”ס הטילה ווטו על כך? האם האקדמיה הלבנה שלנו ניסתה לעשות  מאמץ כדי לשנות את המציאות הכמעט סאטירית של כמעט 100% מרצים/ות וחוקרים ממוצא אשכנזי באוניברסיטאות בישראל (שבינתיים ”התאזנה” לרוב של 92% ”בלבד”), ורק ש”ס אמרה: ”על גופתי”? האם בראשיהם של חברי הועדה לבחירת שופטים בצבצו הרהורי חרטה ובושה בעניין  הרכבו העדתי-אשכנזי של בית המשפט העליון, בשבטו כבג”ץ או בשבתו ככת סגורה, ורק ש”ס הניאה אותם מהרהורים אלה? האם פרס ישראל, שהפך לעתים לתמריץ האולטימטיבי עבור גזעני המדינה – ביניהם כאלה שפיתחו תיאוריות אולטרה גזעניות במערכת החינוך-  לא זכה אפילו להצצה ביקורתית רק בעטייה של ש”ס? תקצר היריעה מלשטוח את מגוון ורסיות ההתגזענות השיטתית במדינת ישראל. אולם, לא רק שש”ס לא הנציחה בערות (מילה איומה,שלעולם תעלה רק בהקשרם של מזרחים), היא שמרה על  כוחה וקיומה רק בשל אופיו של משטר הגזענות האשכנזית. למותר לציין, שאילו הממסד היה נוקט צעדים אמיתיים לצמצום פערים וקידום השוויון, ש”ס הייתה מתייתרת מאליה.

מעולם לא חשתי תחושה של זרות וריחוק מערכיה של המדינה כפי שאני חש בימים אלה, לנוכח המיפוי הפוליטי הברור, החוצץ בין הפוליטיקאים/ות לבני העור, שייעודם הבלתי מוטל בספק הוא לאחוז בהגה השלטון ובין כהי העור, האמורים להיות אסירי תודה על כך שנותר להם בכלל מקום בספסל האחורי של האוטובוס, לעומת מפלגות שבהן למזרחים אין מקום אפילו בעמידה. עוצמת תחושת הקבס שעולה בי מגזענותן של המפלגות האשכנזיות (מי באופן יחסי ומי באופן מוחלט) אינה באה, חלילה, כדי לדרוש מהן להגדיל ייצוג מזרחי (כבר מזמן חדלתי להאמין בשיתוף מזרחי-אשכנזי, היות שרצף הכישלונות המתמשך מראה שאינו בר יישום), אלא שברור לי כשמש, וכבר ציינתי זאת יותר מפעם, שהציבור המזרחי חייב להישען על עצמו. המשבר של ש”ס הביא למזרחים אחדים סיפוק, ויש בתוכם אפילו ששמחים על כך. חשבתי לעצמי: מה יכול להיות כל כך משמח בהתפתחות זו? שברתי את הראש ולא היה לי שום פתרון לתעלומה זו. הרהרתי ביני לבין עצמי: אילו הייתה התארגנות מזרחית ראויה ועצמאית, וש”ס הייתה אבן הנגף האחרונה העומדת בדרכה למימוש המהפכה החברתית בישראל, לא רק שהייתי שותף לשמחתם – הייתי פועל לסילוקה של ש”ס מהבמה הציבורית. אבל, כמו שכולנו יודעים, פרט לוואקום ענק ומהדהד לא קיים שום דבר חלופי. אף אחד לא אוסר עלינו להתארגן, גם לא ש”ס, ועל כך אנו חייבים לבוא חשבון רק עם עצמנו.

דרעי וש”ס עשו לא מעט שטויות. גם מחדלים חברתיים משוועים היו מנת חלקם. ההיבריס הנחה את אורחותיהם, וחטאו רובץ על כתפיהם. ועדיין – יש חשיבות גדולה לקיומה של ש”ס. ללא ש”ס, תתמסמס באופן ניכר הנכחתו של השיח המזרחי במרחב הפוליטי של ישראל. מסיבה זו בדיוק עלצה ועלזה הבראנז’ה הלבנה בתקשורת, שביכרה ללטף את אלי ישי האולטרה ימני על פניו של דרעי, שמבחינה פוליטית הרבה יותר קרוב אליה בהשקפותיו. להתארגנות מזרחית עתידית תהיה נחיתה הרבה יותר רכה בשדה הפוליטי כאשר ש”ס נוכחת בו מאשר פעור בו וואקום מהדהד, כאמור. גם מבחינה טקטית, המזרחים ירוויחו הרבה יותר רק כאשר יהיו בשדה הפוליטי שני כוחות מזרחיים. כל מי שהיו פעילים, במהלך שנות ה-90 של המאה שעברה, בקשת הדמוקרטית המזרחית, חשו את עוצמת החיזורים של הממסד אחר א-נשי הקשת. כשאהוד ברק הביע את התנצלותו בשמם של ה”לדורותיהם”, התקשורת עטה על פעילי הקשת רק כדי לעשות בהם שימוש טקטי ומניפולטיבי נגד ש”ס. בכל הכבוד הראוי לפעילי הקשת דאז, עיקר כוחה והשפעתה של הקשת באותה תקופה נבעו מחוזקה של ש”ס. אילו הקשת הייתה משכילה אז ליצור ברית עם דרעי, היום היינו  לגמרי במקום אחר. במקום לבהות בבית הלבן של בנט, באפרטהייד שבין החלק העליון לחלק התחתון של רשימת בוז’י ציפי, בנומרוס נולוס של מר”צ, בלבנבנות הלפידית וכו’ וכו’ וכו’ – היינו אנו שחקני המפתח של הפוליטיקה העכשווית.

אבל, מה שהיה היה. מה שבאמת חשוב כרגע הוא לתחזק, אפילו לחזק, את הדבר המזרחי היחיד שקיים בשדה הפוליטי והוא – מפלגת ש”ס. היא רחוקה מלהיות מושלמת, באנדרסטייטמנט, אך מהסיבות שפורטו למעלה, חשוב שש”ס תתקיים, ואפילו תתחזק – כי אין לנו ש”ס אחרת. זה מה יש כרגע וזה ראש הגשר היחיד להנכחתו של סדר היום המזרחי. בואו לא נחפש את הדברים המושלמים, כי אין כאלה. השדה הפוליטי הוא דינאמי דיו כדי שכל מה שקיים בו כרגע יהווה נקודת התחלה סבירה למאבק שלנו.