הסופר, איש המצפון והרוח א. ב. יהושע פונה היום ב”הארץ” במכתב לגדעון לוי ובין היתר הוא כותב שם את הדברים הבאים:
“והרי אתה, גדעון, שבתוך עמך אתה יושב, אתה יודע היטב שאנחנו איננו מתכוונים להרוג ילדים פלסטינים כנקמה על הרג הילדים שלנו, אלא רק מנסים לגרום למנהיגיהם להפסיק את התוקפנות האווילית והמרושעת הזאת, וכי רק בגלל הערבוב הטראגי והמכוון בין לוחמי החמאס והאוכלוסייה האזרחית נהרגים לצערנו גם ילדים”.
טיעוניו וצערו של הסופר המיוסר אינם מספיקים על מנת לכפר או להצדיק הרג של ילדים. השאלה הטרגית מתי מוצדקת הריגתם של אזרחים במהלך מלחמה מטרידה מעטים מאד בישראל, היא ודאי לא מטרידה את קברניטי המלחמה, גם לא את הכתבים והפרשנים המתארים את מהלך המלחמה “המוסרית ביותר בתולדות ישראל”. עיתונאים המנסים לשאול שאלה אודות מוסריותן של פעולות הצבא מסתכנים בלינץ` ציבורי.
ניסיון לדיון עיוני כזה עושה מייקל וולצר, פילוסוף יהודי אמריקאי, שספרו “מלחמות צודקות ובלתי צודקות” הוא אחד הספרים המרכזיים העוסקים בנושא מוסר ומלחמה, וולצר כתב לפני מספר ימים במגזין The New Republic , מאמר על מידתיות On Proportionality, או יותר נכון חוסר פרופורציונאליות. הנה תרגום חופשי של חלקים מרכזיים ממאמרו. לדברי וולצר רוב האנשים המשתמשים בביטוי פרופורציונאליות אינם יודעים את משמעותו כפי שזו באה לידי ביטוי במשפט הבינלאומי ובתיאוריה אודות צדקתן של מלחמות. לדעת וולצר, אנשים אינם יודעים שבעבר נעשה שימוש במושג הזה דווקא על מנת להצדיק שימוש מופרז באלימות. לטענתו מושג הפרופורציונאליות הוא מושג מסוכן.
פרופורציונאליות אין משמעותה “עין תחת עין”. אין משמעותה סימטריה. אתה הרגת עשרה מאנשי השבט שלי לכן יש לי זכות להרוג עשרה מאנשי השבט שלך. מלחמה אינה אקט של נקמה. מלחמה היא פעילות שיש לה מטרה. המטרה היא לעיתים בלתי ראויה אולם לעיתים היא ראויה. להכניע את הנאצים, להציל את כווית, להשמיד את הנשק להשמדה המונית של עירק, הן מטרות ראויות.
פרופורוציונאליות מתייחסת לאמצעי, והאמצעי נבחן על פי המטרה.
בואו, כותב וולצר, נתייחס למשל להתקפה אווירית של חיל האוויר האמריקאי על בית חרושת לייצור טנקים גרמני במלחמת העולם השנייה, התקפה שהורגת מספר אזרחים הגרים בסביבת בית החרושת. ההצדקה לפעולה כזו יכולה להיות: מספר האזרחים שנהרגו הוא לא בלתי פרופורציונאלי להרס שהטנקים הללו יגרמו בימים והחודשים הקרובים אם הם ייצאו מקו הייצור לפעולה. זה לדעת וולצר טיעון טוב והוא מצדיק הרג של מכוון של מספר אזרחים. אולם מהו מספר האזרחים שמוצדק להרוג? כיצד אנו קובעים את הגבול? בהנחה שבית החרושת יכול לייצר טנקים רבים שייצרו הרס רב.
כיוון שטיעונים אודות פרופורציונאלית מפנים את מבטם אל העתיד, וכיוון שאין לנו ידע מבוסס, אלא רק ספקולטיבי אודות העתיד, עלינו להיות מאד זהירים בשימוש בהצדקה הזו. אולם הפרשנים והמבקרים העושים שימוש בטיעונים הללו בימים אלו אינם זהירים כלל. אלימות בלתי פרופורציונאלית עבורם היא אלימות שהם אינם מצדדים בה.
המלחמה בעזה כונתה בלתי פרופורציונאלית כבר ביום הראשון, כותב וולצר, לפני שמישהו ידע כמה אנשים נהרגו ואיפה. אולם לדעתו אנחנו צריכים לעשות חישובי פרופורציונליות גם במקרה הישראלי, אולם חישובים כאלו אינם מכוננים את המגבלות המוסריות על מלחמה.
ישנן מספר שאלות שאנחנו צריכים לענות עליהם, שאלות שהתשובות עליהם מסמנים את גבולותיה המוסריים של המלחמה.
ראשית, שאלות שיש לשאול לפני שהמלחמה המתחילה: האם יש דרכים אחרות להשיג את המטרה? במקרה הישראלי, השאלה הזו היוותה נקודת מחלוקת פוליטית מרכזית לאחר הנסיגה מעזה, מהי הדרך הנכונה להפסיק את ירי הקסאמים? כיצד ניתן להבטיח שחמאס לא ירכוש נשק יותר ויותר מתקדם? הוצעו צעדי מדייניות שונים ונוסו צעדים מגוונים.
שנית, כאשר הקרבות החלו, מי אחראי לכך שאזרחים נמצאים בקו האש? לדברי וולצר צריך לזכור שבמלחמת לבנון ב 2006, מזכיר האו”ם דאז קופי אנאן, ביקר את ישראל על תגובתה הבלתי פרופורציונית, אולם הוא ביקר גם את חיזבאללה, לא רק על ירי מרגמות על אזרחים אלא גם על כך שהמרגמות נורו מעמדות שהוצבו באזורים מאוכלסים בתושבים. וולצר טוען שהוא לא בטוח שמזכיר האו”ם הנוכחי ביקר את החמאס אולם זה מה שהחמאס עושה.
השאלה השלישית האם הצבא המתקיף פועל בדרכים קונקרטיות לצמצם את הסיכונים שיוצרת פעילותו עבור אזרחים? האם החיילים עצמם נוטלים סיכונים לצורך מימוש המטרה? צבאות נוקטים בפעולות שיכולות להיות כאלה שמגינות יותר, או מגינות פחות על חיי בני אדם, ואנחנו שופטים אותם על פי הבחירות שלהם. וולצר טוען שהוא לא שמע שהשאלה הזו נשאלת על ידי פרשנים או מבקרים בכלי המדיה המערביים. זו שאלה קשה כיוון שכל תשובה עליה תצטרך לקחת בחשבון את הבחירות של החמאס.
שלש השאלות הללו הן השאלות שצריכות להישאל אם אנחנו מעוניינים בשיפוט מוסרי רציני של מה שמתרחש בעזה – או בכל מלחמה אחרת. השאלה “האם הפעולה דיספרופורציונאלית?” אינה שאלה קשה לאנשים שמשתוקקים לענות כן, אולם אם השאלה הזו נשאלת בכנות, התשובה לעיתים קרובות תהיה לא, והתשובה הזו תצדיק הרבה יותר ממה שאנו אמורים להצדיק. לשאול את השאלות הקשות ולהתלבט באשר לתשובות, אלה הן המחויבויות של פרשנים ומבקרים, שאמורים להשכיל אותנו אודות מחויבויותיהם המוסריות של חיילים, בימים האחרונים השכלה כזו כמעט ואינה בנמצא. עד כאן וולצר.
מעניין שוולצר עצמו לא מנסה לענות על השאלות הללו למרות שעומד לרשותו מספיק מידע על פעולות צה”ל בעזה, מידע שמספיק על מנת לענות תשובה ברורה לפחות לחלק מהשאלות הללו. כך למשל לגבי השאלה השלישית שוולצר מעלה: האם הצבא המתקיף פועל בדרכים קונקרטיות לצמצם את הסיכונים שיוצרת פעילותו עבור אזרחים? האם הם עצמם נוטלים סיכונים לצורך המטרה?.
וולצר גם מתעלם לחלוטין מההקשר ההיסטורי של הסכסוך הישראלי-פלסטיני שצריך להילקח בחשבון כאשר בוחנים את השאלה הראשונה: האם היה אפשר היה למנוע את המלחמה הזו? הוא לא דן באחריות למצבם של הפליטים הפלסטינים בעזה, לקשר בין עזה לגדה המערבית , להתנחלויות ולאי כינונה של מדינה פלסטינית. על פי הניתוח של וולצר נקודת ההתחלה ההיסטורית של הסכסוך מתחילה פחות או יותר לפני שנה.
דניאל דיויס Daniel Davies באתר Crooked Timber, מבקר בחריפות את המאמר הזה של וולצר וכותב שאמנת ז`נבה, (פרוטוקול 1, סעיף 57) עונה לשאלות שמעלה וולצר בבהירות רבה יותר, בחדות אינטקלטואלית ובדרך מוסרית הרבה יותר מתקבלת על הדעת מאשר וולצר.
באשר לשאלת הפרופורציונאליות האמנה קובעת שעל המפקד הצבאי חלות שלש חובות:
- לעשות כל שביכולתו על מנת לדאוג לכך שהמטרה היא מטרה צבאית
- לנקוט בכל אמצעי הזהירות בבחירת האמצעים והדרכים על מנת להימנע, או לצמצם ככל האפשר את הנזק לאזרחים ומטרות אזרחיות.
- להימנע מלתקוף אם קיימת סבירות שייגרם נזק או הרס מופרזים יחסית ליתרון הצבאי שיש לצפות מן הפעולה.
כלומר לצמצם ככל האפשר פגיעה באזרחים זו חובה שתמיד יש למלא אחריה. המשפט הבינלאומי גם נוקט עמדה ברורה בשאלת “ההדדיות השלילית – Negative Reciprocity” – בשאלה האם העובדה שצד אחד לא מתנהג על פי הכללים משחררת את הצד השני ממחויבויותיו. התשובה היא שהיא לא משחררת. העובדה שהחמאס עושה שימוש באזרחים, משתמש בהם כמגינים אנושיים ויורה מתוך אזורים מאוכלסים בתושבים, אינה מצדיקה את התעלמות הצבא הישראלי מקיומו של מגן אנושי.
החישוב האם הנזק לאזרחים הוא מופרז צריך להבחן ביחס לנזק הקונקרטי, לא הספקולטיבי, שעלול להיגרם אם הפעולה הצבאית לא תתממש. כך למשל בהקשר של פעולות צה”ל בימים האחרונים עולה השאלה מה בדיוק הנזק שעלול היה להתרחש אם צה”ל לא היה מפציץ את בית הספר שכתוצאה ממנה נהרגו שלושים אזרחים ואת מוסדות אונר”א. על השאלה הזו יש לענות כאשר בוחנים את מותם של אזרחים, ביניהם ילדים, והנזק וההרס המופרזים שנגרמו לעומת היתרון הצבאי של פעולה זו. אבל מקריאת דברי א. ב. יהושע ושכמותו אין חשש שהדיון הזה יתקיים בימים אלה בישראל.