עצה למפלגות שלא הצבעתי עבורן

בכל הענווה, אני מבקש להשיא עצות למפלגת העבודה ולמרצ, אף שלא הצבעתי עבורן בבחירות האחרונות (הצבעתי חד”ש-תע”ל). שתי המפלגות ספגו בבחירות האחרונות מכה אנושה. עוד טרם הבחירות, כאשר החלה להסתמן התבוסה הצפויה, וביתר שאת לאחריהן, הועלו הצעות לחיבור בין השתיים. הצעות אלו נדחו כלאחר יד על ידי יו”ר מפלגת העבודה, אבי גבאי (שהודיע על פרישה בשבוע עבר). עם זאת, לא ניתן עוד להתחמק מן הדיון ומן המעשה בעקבותיו. מה שמוטל על הכף הוא הרבה מעבר לגורלן הספציפי של שתי תנועות אלו.

מתוצאותיהן של הבחירות האחרונות ניתן לכאורה להתרשם שהמערכת הפוליטית הישראלית קרובה לאימוץ הדגם הדו-מפלגתי הקיים בבריטניה ובארה”ב. בכל אחת משתי מדינות אלו נוצרו לאורך השנים שתי מפלגות ענק “חובקות כל”, המסוגלות להכיל  ניואנסים פוליטיים שונים. מערכת דו-מפלגתית זאת מייתרת, למעשה, את קיומן והשפעתן של מפלגות נישה קטנות.

לדעתי, טועים הסוברים שנחרץ גורלה של המערכת המפלגתית הישראלית לאמץ את הדגם הזה. הבחירות האחרונות לכנסת אכן הניבו שני גושים גדולים ושווי כוחות – הליכוד מזה וכחול-לבן מזה. אולם מדובר במאבק כוחות בין ימין קיצוני לימין מתון (שאף הוא מכיל כמה תבלינים של ימין קיצוני). המסורת הפלורליסטית של המערכת הפוליטית הישראלית עדיין מותירה בספקטרום הזה מרחב מסוים ל”משבצות” נוספות, בעלות ייחוד מובהק, שאינן יכולות ואינן רוצות להיטמע בתוך גושי הענק. כך, למשל, ה”משבצות” השמורות ליהדות החרדית ולציבור הערבי, וכך, לתפיסתי, חייבת להיות “משבצת” שמורה לתנועת עבודה מתחדשת, סוציאל-דמוקרטית ושוחרת שלום.

דווקא בשיא השפל, יכולות וחייבות העבודה ומרצ להתנער מעפר, לחבור זו לזו, ולהצהיר על לידה מחודשת של תנועת העבודה הסוציאל-דמוקרטית. אם לשאול מניסיונם של אחרים, אזכיר את שקיעתה של המפלגה הסוציאליסטית הצרפתית בשנות ה-50 של המאה שעברה, בעקבות השתתפותה, כמפלגת שלטון, בהרפתקה הקולוניאלית של מלחמת סואץ ובדיכוי המרד האלג’ירי. המפלגה וראשיה הושלכו ככלי אין חפץ בו. אך כעבור כמה שנים “בא לשכונה בחור חדש”, פרנסואה מיטראן (שלא היה חבר במפלגה זו מלכתחילה), ובהנהגתו שבה המפלגה לימים טובים יותר.

אפשר שאנלוגיה זו רלוונטית לעבודה ולמרצ, שיש מי שמנבאים את קיצן הבלתי נמנע, שתיהן ביחד, וכל אחת לחוד (נביאת הקטסטרופה התורנית היא רוית הכט, במאמר חמור סבר ב”הארץ” תחת הכותרת “העבודה נגמרה”). הן מסוגלות, אם רק תחפוצנה ותגייסנה את האנרגיות הדרושות, לצאת לדרך חדשה עם בשורה רעננה. בניגוד למחשבי הקיצין, אני מאמין שניתנה למפלגת העבודה, דווקא כעת, הזדמנות נדירה ובלתי חוזרת ליציאה לדרך חדשה. הסיכוי לתחייה מחודשת זאת נוצר עם פרישתו של היו”ר גבאי תוך קבלת אחריות על שגיאותיו ומחדליו. התייצבותם על קו המירוץ להנהגה של מועמדים צעירים, ממנהיגי המחאה החברתית של 2011 (איציק שמולי, סתיו שפיר) לצד עמיר פרץ הוותיק המחויב לשלום ולצדק חברתי, עשויה לבשר את הריסטארט המתבקש, והמסע הרעיוני והארגוני הארוך בעקבותיו.

אולם הזדמנות נדירה זו לא תתממש, אם מה שנקבל לאחר בחירת ההנהגה החדשה יהיה “עוד מאותו דבר”. על מפלגת העבודה לאמץ מחויבות מובהקת לצדק חברתי, לרב תרבותיות, לשלום צודק ישראלי-פלסטיני, לשוויון מלא לכלל אזרחי ישראל ולהגנה נחושה על המרחב הדמוקרטי. למעשה, כבר במערכת הבחירות האחרונה ניתן היה לאבחן שהעבודה נדחפת בעל כורחה לעמדות שמאליות יותר מבעבר. אפילו גבאי (מי שדחה בעבר שותפות פוליטית עם הרשימה המשותפת, וגרם להרחקתו של ח”כ זוהיר בהלול רק משום שהעז לטעון שיובל המאה להצהרת בלפור אינו החג שלו), החל ערב הבחירות להשמיע זמירות ברוח של שוויון לאזרחים הערבים, כיאה למפלגה סוציאל-דמוקרטית. יתירה מזאת: המפלגה חדלה להתבייש בהגדרתה כמפלגת שמאל.

גם מרצ חייבת לעשות תיקון. היא החלה לאחרונה לחרוג מן הנישה האליטיסטית ולהיפתח לקהלים רחבים ומגוונים יותר, בעיקר בפריפריה ובציבור הערבי. בשלב ההיערכות לבחירת יו”ר המפלגה ורשימת מועמדיה לבחירות הקרבות והולכות, העלו חבר הכנסת לשעבר מוסי רז והח”כ המכהן עיסאווי פריג’ הצעה מסקרנת ומעוררת השראה – שבעת כתיבת שורות אלו כבר הספיקה להיגנז – להפיכת מרצ למפלגה יהודית-ערבית במלוא משמעות המילה (להבדיל ממפלגה יהודית-ציונית המקבלת לשורותיה גם חברים ערבים). הצעתם מחייבת, בין היתר, בחירת צמד יושבי ראש למפלגה, האחד יהודי והאחר ערבי. ככל הידוע לי, קיימת במרצ קבוצה נכבדה של פעילים התומכת ברעיון זה ופועלת לקידומו. אכן, הצעה מרתקת ובלתי שגרתית, דווקא בימים עכורים אלה, בהם הציבור היהודי בישראל שטוף בתעמולת הסתה גזענית. אולם, בכל הנוגע לסיכויי קבלתו ויישומו של רעיון זה בטווח הזמן הנוכחי עד לבחירות, אני מרשה לעצמי להיות משבית שמחות ולהעלות כמה ספקות.

הרעיון שהציעו רז ופריג’, על אף שמיהר להיעלם, אסור שיתמצה במהלך ארגוני-אדמיניסטרטיבי גרידא של בחירת צמד יו”רים-שותפים ושל שיבוץ מועמדים בהרכב שיהלום את רעיון השותפות היהודית-ערבית. רעיון זה מחייב, מעל לכל, היערכות רעיונית מחודשת, שונה ממה שהכירה מרצ עד כה. חוששני שפרק הזמן הקצר עד לבחירות הבזק שנכפו עלינו אינו מאפשר חריש רעיוני כזה, המצריך חשיבה ומעשה לטווחים ארוכים הרבה יותר. יתר על כן, רוב חברי מרצ והאלקטורט שלה עדיין מחויבים לרעיון הציוני ולנרטיב הציוני, בעוד שהמהלך המוצע מחייב רוויזיה פוסט ציונית (אך לא בהכרח אנטי ציונית). אינני בטוח שרוב חברי מרצ ערוכים לכך. שלא לדבר על קשריה הענפים של מרצ עם ההסתדרות הציונית העולמית, על שלל מחלקותיה והקרנות הנדיבות שלה.

כל הנ”ל אינו פוטר את מרצ מן החובה להכפיל ולשלש את מאמצי פתיחתה לקהלים נוספים בחברה הישראלית, יהודים כערבים, ומן הצורך לחבור למפלגת העבודה המתחדשת ולמלא תוכן את ה”משבצת” הסוציאל-דמוקרטית.

בשלב הנוכחי, להבנתי, לא ידובר על מיזוג מלא של שתי המפלגות. עדיין רובצים ביניהן משקעי עבר שאין להקל בהם ראש. איחוד מלא וחפוז עלול להבריח מצביעים מכאן ומכאן, והשלם יהיה קטן מסך חלקיו. נכון לעכשיו, יש להסתפק בהקמת מערך פדרטיבי, בפרוגרמת מינימום מוסכמת ובהתייצבות לבחירות ברשימה משותפת. כל אחת משתי המפלגות תמשיך לקיים את מוסדותיה האוטונומיים. בהמשך, לכשייבנה יתר אמון בין שתיהן, ניתן יהיה להעמיק את החיבור, עד כדי איחוד מלא.

ועתה, לאחר שהשאתי עצה למפלגות שלא הצבעתי עבורן, אשיא עצה קטנה למפלגות הערביות, שנמניתי, ועדיין נמנה, על תומכיהן היהודים: הקמתה מחדש של הרשימה המשותפת היא צו השעה. אולם מהלך כזה, ללא הסקת מסקנות ממחדלי העבר, יזיק יותר משיועיל. מרכיבי הרשימה המשותפת חייבים להסכים ביניהם שלא תינתן זכות וטו על מהלכים המחייבים שותפויות עם כוחות פוליטיים יהודיים מתקדמים להגנת המרחב הדמוקרטי ולקידום שלום ושוויון (כן, גם עם כוחות המגדירים עצמם כ”ציונים”). ועוד: על מרכיבי הרשימה להתחייב שלא ייעשה על ידי מי מהם מהלך העלול להביך את שותפיו. כמו כן, יש להימנע מהסכמי רוטציה בין השותפים, שכן הסכמים אלה היו בעבר מקור לשיבושים ולאי אמון.