• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

פנטזיה לא מהגלקסיה שלנו

בתחילת הסרט “פעם נכנסתי לגן” הבמאי רוצה לצאת ולגלות את סיפור משפחתו שהיגרה מלבנון, אבל החיים מובילים את הסיפור הזה למשפחה אחרת ביפו ולנקודות החיבור בין שתיהן. מכאן יוצאים הגיבורים למשחק בגן מזרח-תיכוני המומצא מחדש
אביה כהן

-“אתה יכול לחיות בלי סכסוך?”

-“אני יכול.”

-“אתה, אבל אני לא. אחרי 63 שנים המוזיקה, השירה, התפילה, הצחוק, הבכי, הסלט, הרמאדן, היום כיפור – כולהום זה הסכסוך. ואם אני קם בבוקר ויש איזה מין משהו, פנטזיה לא יודע מאיפה, לא מהגלקסיה שלנו. אני קם בבוקר [בלי ה-סכסוך], איך אני יכול להתהלך, תגיד איך אני אלך ברחוב?”

את הפנטזיה הזאת מציע עלי אל אזהרי לפיליפ בלאיש ואבי מוגרבי בנסיעתם המשותפת לצפון. מה היה נשאר? איזו זהות הייתה מתפתחת? האם היו יכולות הדמויות בסרט להתקיים אחרת, במצב כל כך שונה? שאלות אלה עומדות במרכז סרטו החדש של הבמאי התיעודי/ניסיוני אבי מוגרבי, “פעם נכנסתי לגן”. פנטזיה על מציאות אחרת, על גבולות מטושטשים, על מרחב לבנטיני מדומיין ועל הזהויות המתקיימות בו. הסרט משחרר את דמויותיו הראשיות לשחק בגן המזרח-תיכוני המומצא מחדש: אבי מוגרבי הבמאי, פיליפ בלאיש הצלם היהודי צרפתי ממוצא צפון אפריקאי, עלי אל אזהרי המורה שלו לערבית, ובתו החכמה של עלי, יסמין – כולם ביחד בוחנים את המרחב הזה, משחקים איתו, עם השחרור שבו, ועם המגבלות שלא באמת ניתן להניח לגמרי מאחור. עם הדמיון של “מה אם” אל מול המציאות הקיימת.

הסרט בכלל מתחיל כשהבמאי רוצה לצאת ולגלות את סיפור משפחתו שהיגרה מלבנון. אך בישראל כמו בישראל, החיים וההווה אוחזים בו ומהר מאוד הוא מוצא עצמו בסיפור אחר, מרתק בפני עצמו. אל אזהרי, שאמור היה להדריך אותו בדרך אל עבר משפחתו הלבנונית, עובר מהר מתקן דמות משנה לדמות ראשית בסרט אחר – זה שנרקם לפניהם באופן ספונטני. עצם העיסוק בזהותו של הבמאי מעלה מיד שאלות על הזהויות שכרוכות בחייהם של כל המשתתפים, ושיחה על משפחה בלבנון מובילה מיד לשיחה על משפחה אחרת ביפו ועל נקודות החיבור שבין השתיים.

מכאן יוצאים השניים, יהודי וערבי, עם הרבה יותר נקודות דמיון מכפי שהתרבות הישראלית מוכנה להעניק להם, למשחק משותף בפנטזיה. נדמה שאל אזהרי כבר אשף במשחק זה; העיסוק במקומו שלו במרחב הישראלי כל כך מלא ניסיון ועשיר, שהוא מצליח בהומור אינסופי ובתיאטרליות נשפכת לסחוף אותנו אל סיפוריו ואל שאלותיו בהנאה רבה. במהלך הסרט, שמצולם ברובו בדירה שלו, רגע אחד הוא חובש כאפייה או מפתיע את הבמאי כשהוא יוצא מחדרו עטוי בגאלבייה, ואז הוא רץ אל החדר השני לשים את “כובע ניצול השואה” שלו, מאתגר אותנו ואת תפיסותינו המיידיות לגביו. כך הוא מלהטט בזהותו החיצונית תוך שהוא מוביל אותנו עמוק יותר בדרך להבנת הפרדוקסים והשאלות שכרוכות בו. זו הדרך שלו לחיות ולהבין את סביבתו.

במקביל ישנו סיפור צדי, על מכתבי אהבה ששלחה דמות פיקטיבית של אהובה לבן זוגה שעלה ארצה מלבנון. מכתביה כתובים בצרפתית, ומעלים תהיות לגבי הערגה לזמנים אחרים, לקולוניאליזם מסוג שונה. האם זהותה של הדמות הפיקטיבית “אותנטית” יותר? האם הפנטזיה הרומנטית שלה מגלמת מציאות טובה יותר, או שמא ערגה זו היא רק צורך רומנטי בראשו של הבמאי – האדרה של שאלת ה”מה אם?”, שמלווה את הסרט לאורכו ומתערבבת עם המציאות כאשר הבמאי מגלה לאל אזהרי באחת הסצינות כי הכיר אשה לבנונית באחת מנסיעותיו, והוא מוצא עצמו בקונפליקט לגבי היתכנות הקשר ביניהם.

אל אזהרי ומוגרבי, יחד עם דמותו של הצלם הנוכח בלאיש, ממלאים את הסרט ביעילות והומור, וחוקרים את השאלות הרבות שעולות תחת כנפיה המשחררים של הפנטזיה המשותפת. חבורת אנשים מוכשרים ומקסימים, מעניינים, מלאי חיים וסקרנות, ובעלי יכולת נדירה בימינו לבחון את המרחב שסביבם מעבר למבט המובן מאליו. אבל את ההצגה גונבת כאן הפתעה בדמות אחרת: יסמין, הדור הבא לחקור את שאלת הזהות על מורכבויותיה. בהיכרות הראשונה לצופה, יסמין שואלת את הבמאי האם ייתכן שיהיה לה מקום בסרט. בהמשך העלילה נגלה שבסרט לבטח יש לה מקום. אך מה מקומה בישראל ואילו מגבלות מוטלות עליה כבר מגיל צעיר כל כך, נבין הרבה יותר בסוף הסרט. כאשר הדמויות כולן נוסעות לצפון לכפר הולדתו של אביה, הן נתקלות בדרך בגן שעשועים קטן, ומחליטות להיכנס אליו לרגע קט – לפני שהמציאות דופקת שוב בשערי הגן.

הכותב הוא סטודנט לקולנוע תיעודי וניסיוני באקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל, המחלקה לאמנויות המסך

כנראה שיעניין אותך גם: