צביקה יחזקאלי בחברון
צפיתי אתמול ב”שישי” בערוץ 10. ציון לשבח לעופר שלח, שדיווח שישראל היא המדינה היחידה באו”ם (לצד איזו מדינת איים קיקיונית) שהצביעה עם ארה”ב נגד הקריאה להסיר את החרם מעל קובה. לעומת זאת, אף מלה על תריסר המטוסים הישראליים שפלשו אתמול לתחום האווירי של לבנון. זה לא חשוב.
המהדורה נפתחה יפה, במגוון דעות בעד ונגד שידור הראיון עם יגאל עמיר. עופר שלח שיכנע עם
יחזקאלי התלווה לכוח השיטור המצוחצח, וכדרכם של כתבים “מוטמעים” (כלומר מטעם), אימץ לחלוטין את שטיפת המוח שעברו מאות השוטרים הפלסטיניים על אדמת ירדן, בפיקודו של הגנרל האמריקני קית דייטון. ואלה עיקרי ההצגה: מדובר בכוח שיטור לאומי ומקצועי, הנאמן אך ורק ל”מדינה הפלסטינית” (כך!), ולא למפלגה או לחמולה זו או אחרת. בראש מעייניו עומדת שמירת זכויות האדם – זה הדבר הראשון שלמדו באימונים. המודל הוא ממלכת ירדן: מדינת חוק חזקה ויציבה, שכוחות השיטור שלה משרתים רק את האינטרס הממלכתי.
בפועל, כמובן, הצילומים חתרו תחת מסכת התעמולה. המצלמה קלטה עציר מוכה, וראינו גם את מפקד היחידה עומד חמוש במלוא קומתו ומאשים בקולי קולות עציר שפוף, קשור מתחתיו על הקרקע, בכך שהניף דגל אש”ף. סליחה: דגל חמאס. העיוורון האידיאולוגי של יחזקאלי זעק לשמים: כשצילם סריקות ליליות שערך הכוח בבית פלסטיני, לא היסס להצביע על הדמיון המובהק לפעולות זהות של צבא הכיבוש, מה שלא מנע ממנו לטעון שסוף סוף הפלסטינים הבינו ש”זה האינטרס שלהם”. לשיא של אטימות הגיע הכתב כששאל את מפקד הכוח מה יקרה אם יבואו מתנחלים. המפקד הבטיח לו שהשוטרים הפלסטינים לעולם לא יפגעו במתנחלים, ואף קיבלו פקודה מפורשת להתעלם מכל פרובוקציה שלהם, כלשונו. יחזקאלי נראה מרוצה מאוד מהתשובה המזעזעת, של שוטר שמתחייב לא להגן על התושבים מפני פורעים זרים הבאים “לגבות תג מחיר”, כפי שצוין בראשית אותה מהדורה.
אפשר היה לתהות על צביעותו של הגנרל האמריקני, בן לאומה ולמשטר שמקדשים את הזכות להחזיק נשק, שמאמן שוטרים פלסטיניים לשלול את הזכות (המפוקפקת) הזאת מאנשי חמאס. אפשר היה לדבר על “הפצת הדמוקרטיה” באמצעות אימון כוחות השיטור של המפלגה שהפסידה בבחירות נגד תומכי המפלגה שניצחה. יותר מכל, ראוי היה להצביע על ההבדל העקרוני בין ממלכת ירדן הריבונית לבין חברון הכבושה: על כך שה”שקט” שכוח השיטור שומר עליו נועד לאפשר את אחיזתם של מאות יהודים צמאי דם, משטר של כיבוש הלופת את העיר בצווארה. אבל יחזקאלי לא הסגיר שמץ של ביקורת.
ניכר היה שדעתו של עופר שלח אינה נוחה מהכתבה, אבל בסיומה הוא הסתפק במילמול נרגן, מה שאיפשר מיד לרביב דרוקר, הכתב הפוליטי האנטי-פוליטי (שהסביר באותה מהדורה שאין טעם לעסוק בדעות ובעמדות של פוליטיקאים, אלא רק בענייני אופי וברכילות), לנווט את הדיון לשאלה הקלאסית: האם הפעם אפשר להאמין לשוטרים הפלסטינים שלא יפנו את נשקם נגד ישראל. במילים אחרות: האם הנתין הקולוניאלי הוא הפכפך ובוגדני, ויפנה עורף למדכאיו ברגע שיוכל –


