• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

צדק – כן, צדקנות – לא, או הצדקנות כ"START-UP" לא משתלם

משה צימרמן

נאומו של ביבי נתניהו באומות-המאוחדות חשף את כל הפרובלמאטיקה של הקיום הישראלי בעת הזאת. ולכן שווה ואפילו חובה להתייחס אליו, גם אם תהיה תחושה שחלק מהדברים, שייכתבו כאן נאמרו כבר קודם, לפני, על-ידי רבים וטובים. אבל מכיוון שאנו חיים בעולם שיש בו הסלמה מתמדת, אין חשוב מלזכור את הכלל הבא:

ככל שהצדקנות הישראלית מתעצמת – ובעיקר, יוצרת מצב בו היא מסכנת (במובן הכי פשוט ומיידי) את קיומינו – חייבת גם המחאה נגד הצדקנות לגדול. אחרת יימשך השטיח מתחת לזכות קיומנו (ברמה המטפורית) ולאחר מכן יאבדו הטעם וההצדקה לחיות כאן.

אחר כך, וכאן אפשר לסמוך על ההיסטוריה (שמלמדת אותנו משהו על האופן בו מתנהלים הדברים בעולם), תבוא גם הקונסטלציה שתכונן – כפי שיצרה כבר כמה פעמים בעבר – את שני התהליכים שיהפכו את חורבננו כמדינה יהודית עצמאית לכורח המציאות.

התהליך הראשון יהיה קואליציה בינלאומית, שלא תוכל לסבול את שלל-מכלולי-המכאובים, שמדינת ישראל מביאה אל שכנותיה בכלל והפלסטינאים בפרט. גם בדרום-אפריקה הלבנים לא האמינו שזה יקרה להם, אבל זה קרה. ובמוקדם או במאוחר, זה יקרה גם למדינת היהודים, שנתפסת (בלא מעט צדק) על-ידי חלקים הולכים וגדלים של העולם כיורשתה הלא-מכובדת של דרום-אפריקה, ולחילופין, “רודזיה זימבאווה”. אפשר להיזכר בפרופ’ ישעיהו ליבוביץ’, שהיה אחד מהראשונים שצפה כי חיי-הכיבוש יביאו את מדינת ישראל למקום הלא-נכסף והבלתי-נכבד בעליל הזה.

התהליך השני הוא מלחמת אזרחים כזו או אחרת, שתפרוץ בין שני חלקים של העם הישראלי, שכבר הרבה זמן מתכתשים זה עם זה. לימים, יקראו להם בשמות כמו סיקריקים, קנאים, מתונים, יבנאים, שלום-עכשווניקים, מתנחלים – אבל הם ייצגו תופעה, שכבר נכווינו בה כעם מספר פעמים: ביטחון שהצדק הפרטי שלנו חשוב יותר מאשר האינטרס המשותף שלנו כעם. העימות הסופי לא חייב להתבטא בכך, ששני בטליונים של לוחמים יילחמו ביניהם על השליטה בתל-אביב או בירושלים. אבל ברור, שמימוש חלק קטן מפוטנציאל העימות שקיים בין אלה שחושבים כי עזיבת כל מטר מהקולניות בהם ממוקמים הקברים הקדושים של  “רחב הזונה”, “שכם בן חמור האנס”, “איזבל הבועלת” או “אבימלך הרוצח בן גדעון השופט” – ובין אלה שלא יכולים לסבול, שמדינת ישראל היא אחרונת המדינות השולטות בשטחים כבושים במאה העשרים ואחד – יכול להוציא את החשק לחיות בארץ הזאת.

אפשר לגייס לטובת זה את השואה, אבל לא חייבים. גם בלעדיה, אפשר למצוא זכות קיום למדינה ישראלית, שתאפשר לתושביה היהודים והאחרים לחיות בשוויון ורווחה (אמן, כן יהיה רצון, במהרה בימינו, אמן). אבל אם מגייסים את השואה בכזו חדווה-בלתי נשלטת, צריך לזכור שהמסר הכי חשוב שלה הוא “אנחנו לא נהיה לעולם כאלה. בטח שלא מתוך בחירה – שנובעת מרצון להראות לעולם אבו-ענטרים”.

אם נקפיד להיות כאלו באמת, כאשר נזדקק לקום ולעשות מעשה שיבטיח את קיומנו, העולם  יתמוך בנו. וגם אם לא, לפחות נהיה משוכנעים שלא נשאנו לשווא את הצורך להבטיח את קיומנו – והקפדנו שבדרך לא נרמוס ונחסל חפים מפשע, שאפילו ניסיונות פתטיים של מי שפעם היה פילוסוף חשוב (והיום הפך לתועמלן של הצבא, צבא שהפסיק מזמן להיות הכי מוסרי בעולם) להצדיק אותם לא יצליחו להופכם לנסבלים או נסלחים.

אחר כך, בעזרת השם וההומאניות האנושית, נוכל להתפנות לפתור את הבעיות האמיתיות: הפערים הכלכליים, הקיפוח העדתי, הזנחת הפריפריות, העמותות (גמילות החסדים) המחליפות את מדינת הרווחה, היעדר פלורליזם תרבותי. ועוד כהנה וכהנה בעיות, שדווקא בימים של חשבון-נפש חובה לשאול כיצד נתנו להם להשתלט על כל חלקה טובה בחיינו חסרי החמדה.

תגיות:
כנראה שיעניין אותך גם: