לא הרב משולם ואנשיו הם הכת - אלא נציגי המדינה

כנער בשנות העשרה, הזיכרון שלי מ"פרשת עוזי משולם" היה שמדובר בכת. מקרה בו מנהיג יחיד סוחף אחריו קבוצה של חסידים, הם מתבצרים במתחם מסוים ודורשים דברים מופרכים וחסרי שחר. לכן טיפולה של המדינה בסיטואציה נראה לי בזמנו מתבקש וסביר. "משולם", סרטם של אייל בלחסן ונועם שיזף (שהוקרן ביום ראשון השבוע בערוץ 8), מציג תמונה מורכבת יותר של רצף האירועים שהתחוללו בעיר יהוד בחודשים מרץ-מאי 1994.

במוקד הסרט עומד קונפליקט בין הרב עוזי משולם ז"ל ואנשיו לבין הממסד. מצד אחד, הם מתבצרים במתחם של הרב, חמושים, ודורשים הכרה מלאה של המדינה ונטילת אחריות לחטיפתם של אלפי תינוקות מידיהם של משפחות יוצאות תימן, מזרח ובלקן במהלך שנות ה-40 וה-50. מן העבר השני של המתרס (לא כמטאפורה, משולם ואנשיו הקימו מתרסים נגד האפשרות של פריצה למקום), המשטרה מקיפה אותם ומנהלת איתם מו"מ במשך כחודשיים, עד לסיום הטראגי שבו נורה למוות אחד מתומכיו של משולם ואילו הוא עצמו נשלח לכלא. בנוסף לקטעי וידיאו והקלטות, הסרט מביא את עדויותיהן של הנפשות הפועלות.

ההישג המשמעותי של היוצרים בעיניי הוא הצגתה של דרמה אנושית שהתרחשה במשך ימים ארוכים, מבלי שהם עצמם צובעים את המרכיבים של הסיפור באופן דידקטי, כזה שמכוון את הצופות והצופים לצד זה או אחר. ראשית, מבלי לקרוא לילד בשמו, "הראשים המדברים" אשר בסרט חושפים קונפליקט שבין מזרחים לאשכנזים, אשר משועתק מהשנים שבהן נחטפו תינוקות לשנות ה-90. החזות של שני הצדדים היא מובהקת: משולם ומאמיניו מזרחים, חובשי כיפות ועבי זקן, וחלקם מדברים בח' וע' גרוניות. קציני המשטרה וכוחות הביטחון, לעומתם, הם ברובם ביטחוניסטים קלאסיים, אשכנזים בעלי חיתוך דיבור סמכותי ותקיף, שיודעים בוודאות "מה צריך לעשות".

הבדל נוסף בין הצדדים הוא מבחינת התוכן. משולם ואנשיו דורשים צדק ותיקון, הם עומדים על כך שמדינת ישראל חטפה אלפי ילדים מידי משפחות. "המדינה, אם היא היתה מוסרית, היתה צריכה לתקן את העוול הזה", אומר הרב ז"ל. בסרט מובאות עדויותיהן של מספר משפחות, אשר מתארות את הסיטואציה שחוזרת פעם אחר פעם: גורמי רפואה, בדרך כלל אחיות, הפרידו בין ילדים לאמהותיהם, ובחלוף זמן מה הודיעו לאמהות ללא הסברים מספקים שהתינוק נפטר. הרשויות לא הראו למשפחות את הגופות וגם לא את מקום הקבורה. לעתים קרובות, בחלוף כ-17 שנים נשלח צו גיוס לבית המשפחה על שמו של הנעדר/ת, ולעתים המשטרה הצבאית אף פקדה את בית המשפחות בטענה כי הנער/ה נפקד/ת מהצבא.

התהום בין המתבצרים לבין אנשי כוחות הביטחון נפערת ממש כאשר שומעים את הזווית של נציגי הממסד בנוגע לפרשה. שאלת הצדק בכלל לא מעניינת אותם, הם פשוט רוצים "לפתור את הבעיה". תנ"צ אלי לנדאו, מי שהיה אחראי על המו"מ מול משולם ואנשיו, טען כי לא היה מדובר בשיטה ממסדית של חטיפה אלא ב"יוזמה אישית של כל מיני אחיות". המפכ"ל הנכנס, אסף חפץ, בעקבות שיחה עם פרקליטת המדינה דאז ולימים נשיאת בית המשפט העליון, דורית ביניש, מודה כי חתם עם הרב משולם על עסקה אשר הוא עצמו הפר ביודעין (במהלך התבצרותו של משולם ואנשיו, המשטרה ביקשה ממנו לצאת מהמתחם בשביל להיפגש ולדבר על פתרון. הם חתמו על מסמך המוצג בסרט ואומר שהוא יוצא וחוזר בליווי המשטרה, אך ההסכם הופר).

תמונת המצב שנפרסת מול הצופים, מגלה שהרב משולם צדק כאשר טען בזמנו בריאיון לדן מרגלית שלא הוא ואנשיו הם הכת – אלא נציגי המדינה. תנ"צ לנדאו טוען בצורה מופרכת שמספר אחיות, מיוזמתן הפרטית, קשרו סוג של קשר לבצע פשע חמור ביותר, תוך הפרה בוטה של כללי אתיקה רפואיים, וכל זאת ללא יד ממסדית מכוונת. והשקרנים בסיפור הזה, כפי שאנו למדים מהסרט, הם לא המשפחות אשר מעידות על הפשע שבוצע כלפיהן, אלא דווקא אנשי הממסד ושומרי החוק כביכול, שהפרו הסכם כתוב וחתום עם אזרח. יש לציין כי העוול נמשך אף שנים לאחר מכן, כאשר לאחר שחרורו של הרב משולם מהכלא נאסר עליו לדבר על פרשת ילדי תימן.

נקודה שחסרה לדעתי בסרט היא התהייה היכן השמאל הביקורתי כביכול, זה שמתיימר לקרוא תיגר על הממסד, בשעה שאזרחים עולים על בריקדות לנוכח פשע אתני שבוצע נגד קהילתם? מדובר באירוע מתמשך אשר הסתיים בשפיכות דמים כאשר המשטרה ירתה למוות בשלומי אסולין ז"ל, אחד המתבצרים. ניתן היה לצפות, אז כמו היום, שפעילים ומנהיגים שיוצאים נגד גזענות ועוולות אחרות ופועלים כביכול למען צדק חברתי וזכויות אדם, יביעו עמדה בנושא. שום כלום. גם בהקשר הזה מצוטט הרב משולם בסרט אומר דברים נוקבים: "אנחנו לא מצביעים בכלל. אם חתום אצל מישהו שהוא הצביע, הוא לא מתלמידיי".

ברמה האישית-פוליטית, צפייה בסרט חיזקה אצלי את התחושה שטוב עשינו בעמותת עמר"ם כאשר קבענו את יום הזיכרון לחטיפת ילדי תימן, הבלקן והמזרח ביום מותו של הרב משולם ז"ל. בדומה למאבקים מזרחים בעבר, דוגמת העימותים בוואדי סאליב ותנועת הפנתרים השחורים, הרב משולם לא היסס לצאת לעימות חזיתי עם הממסד, ושילם בעקבות כך מחיר כבד. במהות הדברים, גם אם באמצעים שונים, חשוב להמשיך את דרכו של הרב משולם ז"ל מבחינת הדרישה לצדק ולהכרה מלאה בעוול שנעשה למשפחות הילדים החטופים.

למאמרים נוספים בנושא פרשת חטיפת ילדי תימן