אומרים ישנה ארץ יושביה

בערב שלישי השבוע התקיים המפגש הראשון הגדול של הקבוצה החדשה ארץ יושביה. הקבוצה קוראת להפסיק לחשוב במונחים של הקו הירוק כקו שמפריד בין מדינת ישראל למדינה פלסטינית עתידית, ולהתחיל לחשוב – בדרכים שונות ויצירתיות ככל הניתן – על המרחב שבין הים התיכון לנהר הירדן כעל יחידה אחת משותפת ליהודים ופלסטינים. על פי הכתוב במסמך העקרונות שלה, הקבוצה תומכת במתן מענה לשאלות הפתוחות של 1948, למשל שיבה של הפליטים הפלסטינים.

כמי שחושב שפתרון שתי המדינות בהתאם למתווה אוסלו אינו ישים – וכי תהליך אוסלו בפועל איננו תהליך שלום, אלא תהליך של הפרדה בין יהודים לפלסטינים ששימר והעצים את העליונות היהודית – אני נמנה על חברי הקבוצה החדשה, אולם לעת עתה, החלטתי לא להוסיף את שמי לרשימת התומכים שמופיעה באתר.

הסיבה לדוּאליות הזאת היא שמחד יש לקבוצה פוטנציאל ליצור שינוי לכיוון של חיים משותפים שוויוניים בדרך זו או אחרת של כל התושבים החיים במרחב שבין הים לנהר, אך מאידך יש סכנות רבות שיכולות להפוך את הקבוצה דווקא לזאת שתספק הכשר להמשך העוול והדיכוי המתרחשים יום יום בשטח.

בסעיפים הבאים בכוונתי להתמקד בבורות אליהם הקבוצה יכולה ליפול. אני עושה זאת דווקא משום ההתלהבות והחשיבות העצומה שיש בהקמת ארץ יושביה, הנובעות מהצלחתה לקחת רעיון חדש-ישן של חיים משותפים בכל המרחב מהים לנהר ולהופכו לרלוונטי ולאקטואלי. מדובר ברעיון שעשוי וצריך לשנות כליל את את ההגדרות של ימין ושמאל המוכרות לנו מזה שנים. הקבוצה הצליחה ליצור שותפות שעד עתה נראתה דמיונית בין קבוצות כמו מתנחלים מצד אחד ואנשי שמאל רדיקלי מהצד השני; ומנגד, הרעיונות של ארץ יושביה מצליחים להעביר את המסר – אולי בפעם הראשונה בצורה ברורה – לפיו אין הבדל גדול בין ליברמן וישראל ביתנו מצד אחד, לבין מפלגות קדימה, העבודה ומרצ מצד שני.

לכן ברוב הסעיפים הבאים אתמקד דווקא בנקודות התורפה של הקבוצה. זאת, בתקווה שהדבר יביא לדיון ושיח ביקורתיים כלפי ארץ יושביה, שיחשפו אותה לקהל הרחב ויביאו כמה שיותר קהלים וקבוצות לפנות ולקחת חלק פעיל בדיונים ובפעילויות בהן יועלו רעיונות מגוונים לחיים משותפים במרחב האחד הזה.

1.

הנקודה הראשונה והמדאיגה ביותר היא שמבין כל הדוברים ביום שלישי היה נציג פלסטיני אחד, מוחמד ג’באלי. לא היתה נוכחות של פלסטינים מהצד השני של הקו הירוק, וגם לא לפליטים פלסטינים. לשאלה מדוע זה כך, הסבירו ג’באלי – ולפניו דן גולדנבלט, יוזם הקמת הקבוצה – כי פלסטינים רבים תומכים ברעיון המרחב האחד ובקבוצה עצמה, אך לא מעוניינים להשתתף בעוד מסגרת רעיונית של השמאל משום שמסגרות מעין אלה – כדוגמת תהליך אוסלו – רק הרעו את מצב הפלסטינים. לכן הם מעדיפים “לשבת על הגדר” מאשר “לבזבז את זמנם בעוד דיון רעיוני של אנשי שמאל שנכנסים לתא טלפון אחד בבילעין”. יש לציין כי פלסטינים רבים השתתפו בניסוח עקרונות הקבוצה, לקחו חלק פעיל במפגשים במתכונת מצומצמת יותר ומהווים חלק מרשימת התומכים של הקבוצה.

כאשר אנחנו בוחנים את החברה האזרחית בישראל, הרי ישנן קבוצות ותנועות רבות בהן יש השתתפות נכבדה של פלסטינים. אחת מהן, לדוגמה, היא תנועת תראבוט הנאבקת בנישול ובדיכוי המתמשך של הפלסטינים ושל קבוצות מדוכאות נוספות. חשוב להדגיש כי ייתכן והסיבה להבדל היא שארץ יושביה היא קבוצה חדשה ועדיין לא פנתה בצורה אפקטיבית לצד הפלסטיני; ייתכן והדבר נובע מההבדל באופי הקבוצות – תנועות כמו תראבוט הן  אקטיביסטיות וארץ יושביה היא קבוצה רעיונית; וייתכן שהסירוב של חלק מהפלסטינים להשתתף בדיונים מעין אלה נובע מקולות מינוריים בקבוצה (במפגש היה זה אחד מנציגי המתנחלים שהשתתפו בדיון, ראו סעיף 4) שמצדדים בהמשך העליונות היהודית מהים לנהר בדרך זו או אחרת (למרות שבמסמך העקרונות של הקבוצה, המייצג את כל החברים בה, יש קריאה חד-משמעית לשוויון מוחלט בין יהודים לפלסטינים, כולל הכרה גם “בזכויות הקהילתיות והקולקטיביות של שני העמים”).

2.

המסקנה מהנקודה הקודמת, ואני מייחד לה סעיף שלם כי היא קריטית לדעתי לסיכויי הצלחתה של ארץ יושביה, היא שכדי להצליח ליצור שינוי, על הקבוצה לפעול ולחתור מן ההתחלה לכדי שיח, דיון ושיתוף של קבוצות אתניות רבות ככל הניתן בין הים לנהר: פלסטינים אזרחי ישראל, תושבי הגדה המערבית ורצועת עזה, הפליטים הפלסטינים, וגם קבוצות מהחברה היהודית כגון מזרחים מהמעמדות הנמוכים, חרדים אשכנזים, תושבי עיירות הפיתוח, עולים מאתיופיה ורוסיה ואף מהגרי עבודה ופליטים.

מה שרצוי מאוד לא לעשות, הוא להתחיל בשיח רק בתוך החברה היהודית, בדגש על שיח בין יהודים משני צדי הקו הירוק. זו תהיה טעות כי שיח פנים-יהודי הוא המשכה של ההדרה המתמשכת של הפלסטינים. זו בדיוק היתה הדרך של רוב תנועות השמאל בישראל שדיברו בינן לבין עצמן על שלום (הישראלים דמיינו את השלום, כפי שכתב על כך לב גרינברג בספרו “שלום מדומיין, שיח מלחמה“), בזמן שבשטח נמשכו תהליכי הדיכוי והנישול.

לכן צריך לפעול בניגוד לדרך שהציע אחד הדוברים בפאנל: הוא ציטט את אחד מחבריו הפלסטינים שאמר – אתם היהודים תשבו עם עצמכם ותחליטו מה אתם רוצים ורק אחר כך תבואו לפלסטינים. במילים אחרות – אל תבלבלו לנו את המוח עם יוזמות שלום כשאתם לא סגורים על עצמכם. אני חושב שעצה זו היא הדרך להמשך ההפרדה בין יהודים לפלסטינים. מה שצריך לעשות הוא הפוך: לקיים כמה שיותר דיונים על מרחב משותף מהים לנהר בהם ישתתפו הן יהודים והן פלסטינים, דיונים בהם ידונו בנוסחאות מגוונות לשיתוף פעולה במרחב בין הים לנהר.

3.

עקב האכילס השני של הקבוצה הוא ניהול שיח אודות רעיון עתידי בעוד בשטח הנישול והדיכוי של הפלסטינים ושל קבוצות אחרות נמשך. לכן על ארץ יושביה לא להיצמד רק למסגרת הרעיונית של הנוסחה העתידית לשיתוף המרחב, אלא לומר את דברה לגבי המשך הדיכוי והנישול של הפלסטינים ושל קבוצות נוספות בכל המרחב המשתרע מהים לנהר. במילים אחרות, אסור שהדיונים יסיטו את תשומת הלב מהנישולים והדיכויים, אך גם אסור שהנישולים והדיכויים ימנעו מחשבה ודיונים על עתיד המרחב.

לכן ההתמודדות עם ביקורת שתימתח על ארץ יושביה בסגנון: “לא חשוב מספר המדינות אלא הנישול והדיכוי בשטח כיום”, תהיה שאין סתירה בין להיאבק בדיכוי מחד ולדון במרחב משותף בכל השטח מאידך.

4.

ארץ יושביה והרעיון של המרחב האחד יוצאים, בצדק, נגד הניסיון רב השנים של השמאל הציוני למרק את מצפונו על חטאי 1948 באמצעות התמקדות בחטאי 1967. במילים אחרות – מדוע שתושבי תל אביב ישלמו את המחיר על השלום, אם אפשר לגבות אותו רק מהמתנחלים בגדה המערבית ורצועת עזה? אבל צריך לוודא שהמתנחלים לא עושים שימוש בקבוצה ובשיח של מרחב אחד כדי לספק לגיטימציה למפעל ההתנחלויות, בעוד באותו זמן השליטה היהודית בכל המרחב נמשכת. יהיה מעניין לעקוב אחר ההתפתחויות בעמדת המתנחלים החברים בארץ יושביה בנושא זה.

בדיון ניתן היה לראות את ההבדלים בין שניים: מצד אחד, המשורר אליעז כהן מכפר עציון, שדיבר מפורשות לא רק על זכויות אזרחיות לפלסטינים כפרטים, אלא גם על זכויות קולקטיביות; ומנגד, יואב שורק מעפרה, שדיבר על מתן אזרחות גם לתושבי השטחים, אך על כך שהמדינה מהים לנהר תישאר יהודית, זאת אומרת הדומיננטיות היהודית על כל המרחב תימשך בדרך זו או אחרת.

גם אם המהלך של המתנחלים כאן הוא ציני, השינוי התפיסתי שיש בשיח על מרחב אחד הוא שינוי שיוביל להפסקת ההתעלמות הציבורית מהמתרחש בגדה המערבית וברצועת עזה. כי כל עוד נמשך השיח של “עוד מעט תקום מדינה פלסטינית” (גם אם תקום אין בכך ניגוד לתפישה שבעתיד יהיה כאן מרחב אחד), נמשכת ההתעלמות מהאלימות חסרת התקדים של המתנחלים כלפי הפלסטינים, ולאחרונה גם נגד פעילי שמאל; נמשכת האדישות לכך שלאורך שנים אנשים חיים תחת משטר צבאי, ללא זכויות אזרחיות מינימאליות; וכמו כן התעלמות מהמשך נישול תושבים מאדמותיהם ומבתיהם (וזה גם קורה כמובן גם בתוך הקו הירוק).

5.

מה שמעורר עניין ותקווה בקבוצה – אך בצדו גם לא יאפשר לעת עתה להתקדם למשהו קונקרטי – הוא שלפחות על הנייר הקבוצה שואפת לתת ביטוי למגוון רחב של דרכים לפתרון הסכסוך באמצעות מרחב אחד מהים לנהר. נכון לעכשיו, חלק חשוב במסמך העקרונות של ארץ יושביה מבוסס על ספרו של יהודה שנהב, “במלכודת הקו הירוק“, שהצליח ליצור שיח מחודש באקדמיה ומחוצה לה על אודות רעיון המרחב האחד מהים לנהר. מתוך שלל האפשרויות הנוספות של שיתוף במרחב, מעניין יהיה לראות איזה מקום תתפוס העמדה התומכת במדינה אחת חילונית, דמוקרטית ולא-אתנית מהים לנהר, כפי שכתבו לדוגמה יואב פלד והורית הרמן פלד, ועד כמה תהיה דומיננטית התמקדות הקבוצה בזכויות היהודים במרחב, כפי שהציע בעבר אמנון רז קרקוצקין.

כל העמדות הללו – ורבות אחרות – צריכות להישמע ולהדיין ולא להישאר במסגרת האקדמיה בלבד. זו נראית לי כרגע מטרתה העיקרית של ארץ יושביה, ונקווה כאמור שהשיח יתקיים בין קבוצות רבות ככל הניתן שחיות בין הים לנהר.

6.

אני מקווה שהשיח הנוגע לשיתוף במרחב בין הים לנהר יתפוס תאוצה ואף יהפוך לעמדה שכיחה, מה שכיום עוד רחוק. האם השינויים בשיח הם שיביאו לשינוי המציאות? הרי אם בסופו של דבר האינטרסים הכלכליים הם הקובעים, האם קבוצות חברתיות בעלות פריבילגיות בצד היהודי (כולל גם את השמאל הרדיקלי שמדבר על מרחב אחד משותף) יסכימו ויאפשרו הלכה למעשה לשוויון אמיתי בכל המרחב? שוויון גם בזכויות החברתיות כמו הזכות לרווחה או להשכלה? האם קבוצות אלה יסכימו לרדת ברמת החיים שלהן ובמצבן הסוציו-אקונומי, על מנת שילדים מיישובים כגון שכם ועזה; רהט וסח’נין; וגם ירוחם וחצור הגלילית, יקבלו את אותם משאבים וסיכויים לרמות השכלה והכנסה גבוהות כמו ילדים מיישובים יהודיים מבוססים כגון הרצליה ורעננה? מסופקני.

אולם למרות הספקות, הביקורת והסכנות הצפויות, ובידיעה שמדובר בתהליכים ארוכי טווח, אני מאמין שקבוצת ארץ יושביה תצליח להפוך את רעיון המרחב האחד המשותף מהים לירדן לרעיון שכיח בשיח הציבורי; לרעיון שקבוצות אתניות רבות ככל הניתן החיות במרחב זה ייחשפו אליו ויציעו נוסחאות יצירתיות למען מימושו; ולבסוף לרעיון שיהפוך למציאות.

לקריאה נוספת:

שלד בארון “תהליך השלום” / יהודה שנהב

לטפל בחרדת הדו-לאומיות / אמנון רז-קרקוצקין

על הבעיה המוסרית בפינוי התנחלויות / אייל קליין