אין דבר כזה מוזיקה מזרחית

לפני מספר ימים שאלה אותי אקטיביסטית העוסקת בחקר התרבות בישראל: "תגדירי לי בשני משפטים בבקשה, מהי מוזיקה מזרחית?". "תגדירי לי בשני משפטים: מהי מוזיקה מערבית?" עניתי לה בחזרה. לטעמי, אין דבר כזה "מוזיקה מזרחית", בדיוק כמו שאין היום ז'אנר אחד שנקרא: "מוזיקה מערבית". לכן, האמירה של יהורם גאון , נתן זך וכל אבירי "התרבות הישראלית" ומשמרי "ארץ ישראל הישנה והטובה" שקמו ללחום ב"מוזיקה המזרחית" הנחותה והרדודה לשיטתם, היא אמירה גזענית בהיותה מכלילה וסטריאוטיפית. היא מעידה לא רק על גזענותם של נושאיה, אלא בעיקר על בורותם הרבה ועל פחדיהם הקמאיים מהמזרח.

אפשר אולי לדבר על סגנונות מוזיקאליים שנוצרו במערב: ג'אז, היפ הופ, בלוז, רוק, קלאסי וכו'. אבל בחינה מעמיקה יותר של הסגנונות הנ"ל תגלה את שורשיהם האפריקנים ואפילו המזרחיים. ולעניין "המוזיקה המזרחית" ניתן אמנם לנסות ולהגדירה על בסיס מוצאה הגיאוגרפי: מוסיקה הודית, פרסית, תורכית, תימנית, יוונית, ערבית, אנדלוסית וכו', אבל גם פה נגלה שבכל אחד מהסוגים הנ"ל נוכל למצוא גיוון רב והשפעות בין-תרבותית ממזרח וממערב.

רק במוזיקה הערבית, למשל,  אנו יכולים להצביע על סגנונות מוזיקאליים רבים ושונים: מוזיקה ערבית קלאסית שמקורה עוד בחצר העבאסית בבגדאד, מוזיקה ערבית עממית (שעבי), מוזיקה ערבית מודרנית ומוזיקה אנדלוסית, מצרית, עיראקית, חליג'ית (מארצות המפרץ) ועוד, וסגנונות כמו: פופ ערבי, רוק ערבי, ראפ ערבי ואפילו ג'אז ערבי מצוין שמגיע מלבנון.  למעט המוזיקה הערבית הקלאסית אולי, שלה מאפיינים מוזיקליים ברורים של שימוש במיקרו טונים, במקאמים, ובחמישה כלי נגינה בסיסיים (תחת א-שרק), קשה מאוד להגדיר את "המוזיקה הערבית" כמזרחית כי היא הושפעה קודם כל מהמוזיקה הפרסית והתורכית, ואח"כ מאירופה והמערב, למעשה, היא עצמה תוצר של המפגש בין שתי הציביליזציות עוד מימי הביניים.

כך למשל, המוזיקה האנדלוסית שהיא בעצם תרכובת בין המוזיקה והשירה הערבית הקלאסית שמקורה בבגדאד, לבין המוזיקה הספרדית המערבית שמקורה בחבל אנדלוסיה בימי הביניים. כך גם המוזיקה הערבית שהלחין עבד אלווהאב ושרו: אום כלת'ום, פריד אלאטרש, עבד אלחלים אלחאפז, איסמאהן ולילה מוראד, היא תוצר של המפגש הטעון עם הקולוניאליזם האירופאי של תחילת המאה ה-20, ומהווה תוצר של הניסוי המרתק בעידן הליברליזם המצרי, שכלל הכנסת כלים מערביים, הקמת תזמורות גדולות בסגנון מערבי, ושימוש באלמנטים מהמוזיקה המערבית הקלאסית והמודרנית. שלא לדבר על המוזיקה שמשדר היום ערוץ רוטאנה, שחוץ מהשימוש בשפה הערבית לא ברור כל כך מה ערבי במוזיקה שלו .

כך גם יקרה אם ננסה לקחת את המושג "מוזיקה מרוקאית" ולהבין אותו. מיד נגלה שיש: מוזיקה מרוקאית אנדלוסית ובתוך האנדלוסית כמה סגנונות: 'אלא', מאלוף, מלחון, דג'ירי, ומוואשחאת ואנדלוסי סופי דתי. יש מוזיקה מרוקאית עממית (שעבי), מוזיקה מרוקאית ברברית: בסגנון ריפי, קבילי, סגנון האטלס,ה'אחוואש' ועוד מלא סוגים שמושפעים ממוזיקה אפריקאית, ישנה מוזיקת הגנאווה שמהווה סגנון בפני עצמו ויש כמובן מוזיקה מרוקאית ערבית מודרנית.

פיירוז, חבייתק. תוצר של מפגש בין מוזיקה קלאסית, ג'אז ומוזיקה מזרח תיכונית:

את כל העושר המוזיקלי והתרבותי הזה שהביאו הורינו באמתחתם מארצות ערב והאסלאם מנסים מקטלגי ומקטרגי "המוזיקה המזרחית" לבלוע, למחוק ולהשכיח מאיתנו ומ"התרבות הישראלית", שאינה אלא תרבות ציונית אשכנזית מונוליטית של קהילה ישראלית מדומיינת, עמוסה אף היא בניסיונות אוריינטליסטים לעתים פתטיים, לדמות תרבות אותנטית (פלאפל, חומוס, ריקודי עם ומשכית…), ועמוסה בגניבת קניין רוחני מעמים אחרים. אפילו ההמנון הנשגב שלנו "התקווה", אינו אלא לחן צ'כי גנוב, וההמנון השני שלנו "ירושלים של זהב" אף הוא, כפי שהודתה נעמי שמר בערוב ימיה ובמצפונה המיוסר, אינו אלא שיר עם בסקי.

לכן הניסיון להכליל כל כך הרבה סגנונות מוזיקאליים מכל כך הרבה מקומות והניסיון ליצור את הבינאריות הזו שבין "מוזיקה מזרחית" ל"מוזיקה מערבית" הוא אוריינטליסטי וגזעני, בדיוק כשם שהמושג "מוזיקת עולם" הוא מושג אוריינטליסטי ומופרך, שלעיתים קרובות בא לקטלג מוזיקה שנעשית היום במזרח או במערב, ושואבת את מקורותיה מהמזרח ומאפריקה או מהמערב.

שלומי סרנגה מחדש שיר של עבדל חלים חאפז:

הזמר הים תיכוני שהתהווה פה בארץ אף הוא איננו "מוזיקה מזרחית" (אולי מזרח רך…).  אין לו ולו דבר עם מה ששמעו היהודים בארצות ערב והאסלאם. ברוב המקרים מדובר בלחנים מיובאים מיוון ותורכיה (יבשת אירופה?), או לחנים שנוצרו כאן. מדובר במוזיקה ישראלית לכל דבר ועניין בדיוק כמו שאר הניסויים התרבותיים האחרים של יוצאי אשכנז. מדובר בתרכובות מיוחדת ששואבות ממסורות ישראליות, שהותרו בשמורות מסוימות כמו "צלילי הכרם", "צלילי העוד", פסטיבלי הזמר המזרחי, ומאוחר יותר זוהר ארגוב וממשיכיו.

אפשר לאהוב ואפשר לא לאהוב את הז'אנר הייחודי הזה, אבל חלאס עם הקטלוגים והתיוגים ועם הניסיון להגביל את חופש הביטוי והיצירה. תם עידן התרבות הציונית האשכנזית המונוליטית. למוזיקות האלה יש קהל שצורך אותן, שמוכן לבוא ולשלם. הן מצליחות כלכלית ומצדיקות בהחלט את קיומן והקהל, עם כל הכבוד לגאון, איננו מטומטם. הוא צורך מוזיקת פופ קלילה בארץ בדיוק כשם שבעולם כולו צורכים את המוזיקה של מדונה או ליידי גאגא.

למוזיקה יש פונקציות שונות בתרבות האנושית: רוחניות, חומריות חוויתיות ואינטלקטואליות. אחת מהן למשל, היא מה שאנו מכנים לעתים כ"מוזיקת חתונות", ומה לעשות שרוב הציבור הישראלי מזרחים ואשכנזים הצביע באגן ובוחר לנענע ולרקוד לצלילי הזמר הים תיכוני הישראלי ולא לצלילים קלאסיים מערביים או ערביים, או לצלילי שירי רועים ממזרח אירופה.

קובי פרץ בקיסריה- רוק ופופ מזרחי:

בנוסף לכך, כמדומני שהז'אנר הזה שבבת אחת עשה תפנית משירי דיכאון לשירי ה"בכפיים" הקלילים והעליזים ממלא היום פונקציה של שמירה על שפיות אסקפיסטית בים השכול והאבל שבו אנו טובעים במדינה הזו. בעיני יש בה משהו מתריס אפילו: במקום שירי יום השואה והזיכרון קבלו את מוזיקת "בכפיים" הקלילה והלא לוקחת עצמה יותר מדי ברצינות. מותר ומצווה גדולה אפילו להיות בשמחה… מותר גם להשתטות.

מודה ומתוודה: המוזיקה הזו עושה לי טוב בחתונות, אבל כשאני לבד בבית אעדיף לשמוע מוזיקה ערבית קלאסית וההנאה שלי בקונצרט של התזמורת האנדלוסית החדשה היא הנאה שונה לחלוטין. בסופו של דבר, בכל אמנות ישנו מבחן הקהל, בוודאי בעידן הקפיטליסטי הפוסט-לאומי, והדור הצעיר, נוהה בהמוניו אחרי "משה פרץ קובי פרץ ושיראל" ופתוח לכל קשת הצלילים הבוקעים מן המרחב הים תיכוני . הבן שלי אוהב את אייל גולן ורוקד לצלילי "המזרחית" למרות מוצאו החצי אשכנזי ולמרות שלמד לנגן באורגן מוזיקה קלאסית. רב תרבותיות זה שם המשחק היום.

2. בריזה אנדלוסית

בתמונה נראים זמר הפלמנקו יהודה שוויקי והכנר פאדל מאנע בחזרה לקראת הקונצרט של דיוויד ברוזה.

ממש כמו בימיה הזוהרים של אנדלוסיה, בשקט בשקט מתחת לאפה של של הישראלית הציונית המקטלגת ומסווגת, מוחקת ומדירה, מתהווה במעבדה התרבותית של האנדלוסית החדשה, המרתקת ביותר בעיני היום בשדה התרבות הישראלית, שפה ותרבות ישראלית חדשה שנותנת לי ולחברה הישראלית כולה תקווה ליותר אהבה ושלום אמיתי בינינו היהודים/יות והישראלים/יות לבין עצמנו ונותנת פתח להשתלבות שלנו במרחב הים תיכוני הגועש מסביבנו, לא על בסיס התבצרות צבאית כוחנית או שליטה כלכלית קפיטליסטית בחסות הקולוניאליזם האירופאי, או הניאו קפיטליזם האמריקאי הדורסני, אלא על בסיס תרבותי ואנושי משותף.

נגני/יות ועובדי/ות האנדלוסית אשקלון, בל נשכח רק לפני שנתיים, חוללו מהפכה בשדה התרבות ובשדה העבודה כאשר יצאו למאבק עובדים ולמאבק בלתי מתפשר בשחיתות ההנהלה, בעריצות ובעושק שנמשך מעל ל-14 שנות קיומה של "התזמורת האנדלוסית הישראלית אשדוד". הם פוטרו כולם פיטורין אכזריים ללא פיצויים וללא הודעה מוקדמת כאשר יצאו לשביתה. לאחר שנתיים של מאבק עיקש ובלתי מתפשר (בסיוע ההסתדרות) בהם פעל ראש עיריית אשדוד וההנהלה הישנה של התזמורת לעשות כל שלאל ידם כדי לשבור את הנגנים והעובדים כלכלית ורוחנית, זכו העובדים להכרה ממסדית ומשפטית תקדימית של משרד התרבות משרד האוצר ובג"ץ ולתמיכה של עיריית אשקלון כממשיכת התזמורת הישנה שפורקה, ויצאו לדרך חדשה תחת עמותה והנהלה חדשה.

רק בתזמורת האנדלוסית החדשה אשקלון אפשר לחוש אחווה אמיתית חוצת עדות, מעמדות, דתות שפות ולאומים ברוח ימי תור הזהב של אנדלוסיה. ערבים ויהודים, נוצרים מוסלמים ויהודים, מזרחים ואשכנזים, עולים וותיקים חילונים ודתיים, גברים ונשים. שפת המוזיקה והאמנות היא השפה בה מדברים בה, שפה שמכילה את כולם בניגוד לשפות הדיבור הלאומיות שלנו, המדירות ומפרידות.

ממש כמו בימיה הזוהרים של אנדלוסיה, בשקט בשקט מתחת לאפה של הישראליות הציונית המקטלגת ומסווגת, מוחקת ומדירה, מתהווה במעבדה התרבותית של האנדלוסית החדשה, המעבדה המרתקת ביותר בעיני היום בשדה התרבות הישראלית, מעבדה שמייצרת שפה ותרבות ישראלית חדשה שנותנת לי ולחברה הישראלית כולה תקווה ליותר אהבה ושלום אמיתי בינינו היהודים/יות והישראלים/יות לבין עצמנו, ונותנת פתח להשתלבות שלנו במרחב הים תיכוני הגועש מסביבנו- לא על בסיס התבצרות צבאית כוחנית או שליטה כלכלית קפיטליסטית בחסות הקולוניאליזם האירופאי, או הניאו קפיטליזם האמריקאי הדורסני, אלא על בסיס תרבותי ואנושי משותף.

אחרי סבב קונצרטים מוצלח ביותר, הן בקנה מידה אמנותי והן מסחרי, של התזמורת עם הזמר דיוויד ברוזה וסולן הפלמנקו המדהים יהודה שוויקי ולפני קונצרט המחווה של האנדלוסית החדשה בפסטיבל ישראל הקרוב למלחין ולזמר האלג'יראי מוריס אלמדיוני, אני יכולה להרשות לעצמי לומר שהתזמורת האנדלוסית החדשה היא היום הדבר המשמעותי ביותר אולי, שקורה בתרבות הישראלית, או כפי שהגדיר אותה דיוויד ברוזה  בהרמת הכוסית לפני הקונצרט האחרון "תמצית הישראליות".

למרבה הצער, את ההשלכות הכלכליות הקשות של מאבק העובדים והמחיר הפיזי והנפשי הכבד ששילמו העובדים על מאבקם הצודק, אני וכל שאר עובדי התזמורת ונגניה עדיין נושאים. טרם הגענו ליציבות כלכלית והמשכורות עדיין לא זורמות בזמן. הרבה מאיתנו חיים עדיין בעוני ובמצוקה. ייקח עוד זמן לשקם את שנהרס, אבל את הרוח והאחווה שנוצרה בינינו, את התשוקה למוזיקה ולתרבות, את הרצון להחיות את המסורת, שנמחקה, ולחדש ימנו כקדם אף אחד לא ייקח מאיתנו. התזמורת האנדלוסית החדשה אשקלון היא נס חברתי ותרבותי ממדרגה ראשונה ומופת לכל החברה הישראלית.

גילוי נאות: איני אובייקטיבית כלל. אני משמשת כמנהלת המחלקה החינוכית של התזמורת ובימים אלו עובדת על עוד שתי הפקות חדשות לגיל הרך והיסודי, שינחילו לדור העתיד את הפיוט העברי והמוזיקה האנדלוסית.

קטע וידיאו של ברוזה והנגנים מתחממים לפני קונצרט באשקלון

פורסם בבלוג המוזיקה של קפה גיברלטר