המורד שלא מרד
מכל מקום נשמעת הטענה שהמוזיקה המזרחית משתלטת. מבשרי הטענה הם בעיקר שניים וחצי עיתונאים וחצי אומן אחד, המחזיקים בתפיסה של ‘פעם היה פה שמח, ועכשיו – מזרחים’. בסוף השבוע האחרון הצטרף אליהם גם אביב גפן בראיון עם שלום חנוך בשבעה ימים. בהפנייה בשער הכריז העיתון של המדינה: “שלום חנוך בראיון מיוחד על ההשתלטות המזרחית, אריק איינשטיין, מאיר אריאל, ולמה הוא כבר לא מפחד למות”.
כלומר, “השתלטות'” המוזיקה המזרחית הפכה על השער של שבעה ימים לעובדה שרירה וקימת, חלק מהמציאות האוביקטיבית, ממש כמו חרדת המוות ואריק איינשטיין.
אבל בואו נעצור לרגע, מה זאת בעצם השתלטות? לפי מילון אבן שושן, השתלטות היא “תפיסת השלטון, השתלטות הצבא על המדינה” וגם “התגברות, ניצחון”. כלומר, השתלטות מוגדרת כאקט הנעשה בכפייה, באלימות ובכוח, שבו גוף תוקפן כובש ומנכס לעצמו דבר אחר.
אבל מה הקשר בין השתלטות לבין קנייה וצריכה, גדולה ככל שתהיה, של דיסקים/ רינגטונים/ כרטיסים למופע של משה פרץ בקיסריה? מכירים מישהו שהכריחו אותו לאחרונה לקנות דיסק מזרחי? ואפרופו שוק חופשי, היצע וביקוש, האם מישהו מעז לומר ש”אבקת כביסה אריאל משתלטת עלינו”, או אולי האורז של סוגת, האלים הזה, שם על המדף?
הטענה שהמוזיקה המזרחית משתלטת, מניחה מראש צד אחד תוקפן ואלים, וצד אחר פסיבי, חלש וקורבן, שנוהגים כלפיו באלימות. מעניין לציין שבישראל, דווקא לצד החלש יש במות אינספור לזעוק חמס ש’משתלטים’ עליו, בתדירות של פעם בשבוע, וברחמים עצמיים של קוזק נגזל. הטענה שהמוזיקה המזרחית משתלטת עלינו, גם מניחה שקודם התנהלו חיינו באקלים תרבותי נייטרלי, חף ממאבקי כוח, שלא הופעלו בו מיונים או סנקציות תרבותיות – כמובן, עד שהגיעה המוזיקה המזרחית, ו’השתלטה’. זהו מרחב שמעולם לא היה בו פלייליסט, סוג של מנגנון סלקציה כוחני הרבה יותר ממופע בקיסריה; מעולם לא היו כאן זמרים שלא זכו להשמעות ברדיו למרות שמכרו אלפי עותקים בשנות ה-70 וה-80; ומעולם לא הייתה כאן היררכיה תרבותית שהכתיבו קובעי הטעם בתרבות המיינסטרים (זוכרים מה קרה כשניסים סרוסי הגיע להתארח אצל ירון לונדון? או כשמרגול הגיעה לראשונה לסיבה למסיבה?).
אביב גפן בסך הכל מצטט את כל קובעי הטעם מאז, על העליונות של המוזיקה הישראלית, והנחיתות של המוזיקה המזרחית. בכך הוא מייצר את עצמו לא רק כאצ”ג בו זמננו, אלא גם מחמיא לעצמו שהוא היחיד שאומר את זה, הראשון שאומר את האמת בקול. “זה קשר של שתיקה”, הוא לוחש על אוזנו של שלום חנוך בכתבה, “כולם יודעים שהרוב זה רע, אבל לא אומרים בקול רם”. כלומר גפן מצליח בנשימה אחת גם לחזור על מה שאמרו דורות של אנשים לפניו, וגם להישמע לעצמו חדשן ואמיץ בטירוף.
אבל אין טעם להיתמם. בזמן האחרון נראה שמלחמת התרבות שהתחוללה כאן בשנות ה-50, חוזרת במלוא עוזה. ובמלחמה כמו במלחמה, מדברים על ‘השתלטות’, למרות שמדובר רק במוזיקה, שאנשים צורכים ואוהבים מתוך בחירה. ובמלחמת התרבות הזאת, אביב גפן בסך הכל מייצג, בנאמנות יש לומר, את השבט שממנו בא. כשמדובר במתן הכרה למוזיקה אחרת, שלא הבאת מהבית, גפן חוזר להיות מה שהוא באמת – הנכד של אחות של משה דיין, בשר מבשרה של ההגמוניה, שחוזר לדקלם כמו תקליט שבור את אידיאולוגיית כור ההיתוך של מפא”י: יש רק תרבות אחת נכונה, טובה ולגיטימית, וכל השאר הן תרבויות ירודות, נחותות ושטחיות. אם הן מצליחות, זה לא מפני שאוהבים אותן ובוחרים בהן – זה מפני שהן ‘משתלטות’. בכוח.
מתברר שהמרד של אביב גפן לא הרחיק לכת הרבה מעבר לליפסטיק השחור והריסים המודבקים. גפן אפוא הוא המורד שלא מרד, המורד הכי קונצנזואלי שההגמוניה הישראלית יכלה לסדר לעצמה. מורד שמוזמן לשיר עם ראש הממשלה בכיכר. למרות החתרנות הפוטוגנית שביים לעצמו, הראיון הוא כל כולו שיר הלל לתחושת ‘בעל-הבית’, שבה הוא קובע מי ראוי לייצר מוזיקה ומי לא, תוך שהוא ממציא את עצמו כמשהו בין דיויד באווי ליונה וולך.
באחד מרגעי השיא בראיון הוא שואל: “אני מתקשה להאמין ששלום חנוך לא חושב שהטקסטים שם ברובם פשוט מביכים?”. הבה נסיים במילות שיר האהבה הידוע שחיבר אביב גפן לאשתו הראשונה.
“הו אילנה/מתוקה שלי/סוכריה שלי/
את כמו צבע של הקשת/את כמו פרדס אחרי הגשם/
מילה שלך וסוף למלחמות”.
זה לא טקסט מביך. זאת אמנות.
גרסה מקוצרת של המאמר פורסמה ב
nrg


