"אם תרצו" בטיול שורשים בגרמניה

מדי כמה שנים פורצת בגרמניה שערורייה חדשה שבבסיסה ניסיון של מדינת ישראל וגרמניה ליישר איזו סוררת תורנית, שלא שמעה על העובדה שיש דברים שאסור להגיד על מדינת ישראל. זו הרי קוראת לעצמה ״מדינת היהודים״ או ״המדינה היהודית״ וזה ניסוח שחביב במיוחד על גרמנים: סוף סוף יש כתובת ברורה לניסיונות לכפר ולפצות, למחוק את רגשות האשמה ואולי אפילו לקנות כתבי מחילה. על מכרה זהב כזה הם לא יוותרו בקלות.

יש כמה דרכים לעבד אשמה, האחת היא הדרך המאנית, שמי שנוקט בה מכחיש למעשה את המעשה הנורא שעשה. זו דרך פחות בשלה מבחינה התפתחותית מאשר אשמה שמכירה באובדן ובנזק הבלתי ניתן לתיקון. אפשר להכחיש את האובדן בדרך המאנית על ידי ניסיון להחזיר את החיים לקדמותם, כלומר להעמיד פנים כאילו הנזק לא התרחש. זה יכול להתבטא בקנייה של משהו חדש מיד אחרי שהקודם הלך לאיבוד, לפעמים גם במקרה של חיית מחמד, מכיוון שקשה עד כדי כך לשאת את האובדן. במקרה של האשמה הגרמנית, כל העת מתקיימים מאמצים רבים להתנהג כאילו השואה לא קרתה. כך, למשל, גרמניה מציינת כל שנה את חג החנוכה על ידי הדלקת נרות בחנוכייה חשמלית בשער ברנדנבורג בברלין. זו, איך לא, החנוכייה הכי גדולה באירופה! הדלקתה אמורה לסמל את החיים היהודיים המתחדשים בגרמניה. בפועל מדובר בקהילה קטנה מאוד של כ‪מאתיים אלף יהודים, שגרמניה דאגה להביא מברית המועצות לשעבר, לקראת נפילת מסך הברזל (עד שישראל עצרה את המהלך, כי יהודים לבנים היו מוצר נדרש גם בתחומה). רוב היהודים ה”מיובאים” הם מעל גיל 60 ומפוזרים בגרמניה בקהילות קטנות, שהולכות ומצטמצמות.

אחת הדרכים הנוספות שגרמניה וגרמנים רבים נוקטים בהן היא לרשת את היהודים בעצמם. לפני כעשור וחצי שניים, השמות הכי פופולריים בגרמניה היו שמות יהודיים. אם נכנסת לגן ילדים בברלין היית עשוי לחשוב שנחתת במאה שערים: אהרון, סמואל, יעקב, שרה, אסתר, רחל (בהגייה הנוראית רהל), יהודית או יונה הם רק חלק מהשמות שהורים גרמנים העניקו אז לילדיהם. בדור הנוכחי, יש כבר ילדים נקראים בשמות ישראליים-כנעניים כמו יעל ועמוס. במקביל, הצהירה אנגלה מרקל זה מכבר, שגרמניה אחראית לביטחונה של ישראל כביטוי של ההיגיון שלפיו ישראל היא המדינה ה-17 של הפדרציה הגרמנית.

על הרקע הזה, היה לישראל יחסית קל לקדם בגרמניה את המדיניות שלה, שעליה מופקדים משרדי ממשלה ותועמלנים רבים, שיש להם קשרים במדינות אחרות. ישראל הצליחה לקדם כמה הגדרות פשטניות לאנטישמיות, שמאפשרות להכניס כל מעשה שמתאים לה פחות או יותר תחת ההגדרה הזו וכך להרוס קריירות וקיום של אנשים רבים. בגרמניה, שבה ההאשמה באנטישמיות היא חמורה במיוחד ויש פחד גדול בקרב האוכלוסייה הכללית להגיד משהו לא נכון, ההגדרות הללו קנו אחיזה. הן הציעו נוסחת בית-ספר-יסודי פשוטה ואומצו בקלות על ידי התקשורת ומוסדות אקדמיים רבים.

מכיוון שתנועת ה-BDS היא תנועה שלישראל אין שליטה עליה, זה לא ארגון מסודר, אלא תנועה עממית, הרי שהיא האויב הגדול של ישראל. כדי לפעול נגדה, צריך לצרוב את התודעה שהיא כזו ולהשתמש בנוסחאות אלו. את ההגדרות הללו מיישם גם פקיד גרמני מטעם ממשלת הימין של גרמניה, פליקס קליין, גוי שאחראי על החיים היהודיים בגרמניה ועל המלחמה באנטישמיות. מדובר באיש ימין שמרני, שמזדהה עם המדיניות של ישראל ופועל להילחם באנטישמיות שהוא מדמיין משמאל. העובדה שיותר מ95% ממקרי האנטישמיות בגרמניה מגיעים מהימין הקיצוני לא מאוד מפריעה לו.

ארגונים שמרכזים דיווחים על מקרים אנטישמיים צמחו בגרמניה כמו תפוחי אדמה בסתיו, והמצב הגיע לידי כך, שלפי הגדרת ה IHRA שישראל קידמה, במרכזן של רוב התקריות האנטישמיות יש גויים-גרמנים שנפגעים מישראלים-יהודים שמעבירים ביקורת על ישראל. זה סידור מצוין לכולם: הגרמנים נשארים הקורבנות העיקריים של היהודים, אבל את כל זה הם כמובן עושים בשבילנו וכדי להגן עלינו. מזל.

מדינת ישראל דאגה יחד עם יהודים בגרמניה להקים כל מיני עמותות ששימנו ושיחדו פוליטיקאים רבים, כפי שהתחקיר של דר-שפיגל חשף, שקידמו החלטה של הפרלמנט הגרמני לפיה תנועת ה-BDS היא אנטישמית ואסור לתת לה מקום בצורת חללים או כספים.

מכיוון שההחלטה הזו מנוגדת לחוקה הגרמנית, היא נוסחה באופן מעורפל ויצרה מה שנקרא ״חוק רך״, כך שהיא מהווה למעשה נורמה. החוק ה”רך” הזה מופנם ויוצר חשש מראש בקרב מוסדות ויחידים כך שהם מנסים להימנע מהזמנה של אנשים שאולי קשורים איכשהו ל-BDS. קבלת ההחלטה הזו הייתה לא קלה ונעשתה בעיקר על ידי חברי פרלמנט שעוסקים במדיניות פנים ונתקלה בהתנגדות גדולה של משרד החוץ הגרמני. הפקידים שם הבינו שזו החלטה שיכולה מאוד לשתק את מדיניות החוץ של גרמניה. קרנות גרמניות רבות פועלות במדינות רבות בעולם, ו-BDS מאוד פופולרי בדרום אמריקה, אפריקה והמזרח התיכון. משמעותה של ההחלטה היא שאי אפשר יהיה לשתף פעולה ולארגן, למשל, אירועים משותפים או להזמין אושיות כאלה ואחרות מהמדינות הללו. המחאות הללו הביאו בין השאר לתחקיר של ‘דר שפיגל’ ולא מעט מהפוליטיקאים, אלו שקיבלו שוחד ואלו שלא, הביעו חרטה על ההצבעה שלהם (שהדיון עליה נראה גם כמו טקס מאני, שבו הפוליטיקאים הללו מדברים בפאתוס על הצורך להגן על החיים היהודים בגרמניה, כאילו הם בפרלמנט בשנת 1932).

בינתיים, ההחלטה של הפרלמנט הגרמני מקבלת חיים משלה ומי שסובל ממנה בעיקר הם מוסדות התרבות והאקדמיה. באווירת הפחד שנוצרה, מיהרו מוסדות האקדמיה לאמץ את הגדרת IHRA הפשטנית, ומוסדות תרבות רבים התחילו לגלות קונפורמיות ועשו לעצמם פדיחות בינלאומיות. רוב התקריות הללו מתנהלות לפי הדפוס הבא: מוסד גרמני מזמין אמנים ונשות רוח מהעולם להופיע בגרמניה, ואז מגיעים אנשי ״אם תרצו״ הגרמנים. לרוב מדובר בצעירים גרמנים גויים, שקוראים לעצמם ״אנטי-גרמנים, ומגיעים מתנועת השמאל הגרמני האנרכיסטי. זו מתנגדת בכלל לקיומן של מדינות, אבל לישראל יש מעמד מיוחד. זו המדינה האחרונה שאמורה להתפרק ועד אז הם עומדים על המשמר ומלשינים על כל מי שאי פעם אמר משהו שקשור איכשהו ל-BDS.

כך, למשל, אחד מהמנהלים האמנותיים של פסטיבל בגרמניה, פיליפ מאיבורג הגרמני הלבן, פנה לראפר האמריקאי השחור טאליב קוולי וביקש ממנו להתכחש לתמיכתו ב-BDS, כדי שיוכל להיענות להזמנתו לפסטיבל. קוולי פרסם את המייל שקיבל בפייסבוק כמו גם את תשובתו מעוררת ההשראה. משום כך בוטל מסע הופעות שלו בגרמניה. לרוב, הקורבנות של מסעות ההלשנה הללו הם מוזוקאים ואקדמאים ששייכים לקבוצות מיעוט: שחורים, יהודים, נשים מוסלמיות וכמובן ערבים. כל זה קרה כל פעם מחדש והגיע לשיא כשהפילוסוף הקמרוני שמלמד ביוהנסבורג, אשיל מבמבה, זוכה פרס האחים-שול הגרמני, היה גם הוא קורבן להלשנה כזו. אחרי שהוא הואשם באנטישמיות, החלו גם אקדמאים גרמנים לצאת נגד המדיניות הזו, ולא רק אמנים ואקדמאים בינלאומיים.

מוסדות גרמניים הבינו שהם משותקים בעקבות ההחלטה של הפרלמנט הגרמני. אין תיאטרון גרמני שיכול להזמין את קבוצת המחול המצוינת של אלאן פלאטל הבלגי שתומך ב-BDS (והיו ימים שגם הופיע בישראל, אבל מופיע באופן סדיר ומאוד אהוב בגרמניה), פיטר גבריאל לא יכול להופיע בשום מקום ציבורי וכך הלאה. מוסדות שתפקידם ליצור שיתופי פעולה עם אישים מאפריקה, דרום אמריקה והמזרח התיכון יכולים לסגור את המשרדים גם אחרי שהקורונה תחלוף. ומדובר במוסדות חשובים כמו מכון גתה, בית תרבויות העולם ותיאטראות גדולים בכל רחבי גרמניה.

בשל אווירת הטרור וההלשנות הם החליטו להתאגד, והם קוראים לפרלמנט הגרמני לשנות את החלטתו. אליהם הצטרפו אנשי רוח ואמנים רבים שתומכים בקריאה וקוראים גם לישראלים ויהודים רבים שעובדים עם ובגרמניה לחתום על המכתב.