אני משה סילמן
ברחוב קפלן
ראיתי בן אדם
כמוני. עור, עצמות, בשר, דם
הוא לקח ג’ריקן מלא ייאוש
שפך את הייאוש על חורבנו, נחוש
ובער.
כשראיתי אותו
אחרי שֶכֻּבָּה, שֶנִּכְבָּה, שֶכָּבָה
עורו נוזל על בשרו
דמעותיו נוזלות על פנינו
אולי מבין בשארית הכרתו
שהוא עדיין כאן
במקום הזה
המחורבן
שישה ימים אחרי
שבער באש
ואיננו אֻכָּל,
משה
אֻכָּל ואיננו.
“אני משה סילמן” קרא
מילים אחרונות,
ורק זעקתו נותרה,
אילמת, מחרישה את אזנינו
לבנו צף בשלולית היגון של דמעותיו
הלוואי
שתתעוררו כבר
מהאדישות, מהציניות, מהאסקפיזם,
שלא תוכלו לשבת עוד בבראסרי, לאכול בשר חרוך
ולשוחח בנחת על בשרו החרוך
ואולי,
אולי טוב שלפרופסור ארוך השֵֹּער והרוע
ששמח ש”נפטרנו בזול מעוד פרזיט”
אולי טוב ששר החינוך סידר לו אוניברסיטה,
אוניברסיטה בשטחים (בלי כניסה לפלסטינים).
כי אולי יהיה פה חרם אקדמי.
אולי היה טוב אם מוריסי
היה אומר שלכאן לא יבוא
כדי שאולי יהיה פה חרם תרבותי
אולי יהיה טוב
אם יהיו לישראלים בעיות באימיגריישן
בלונדון ובפריז
ובברלין
כדי שאולי תפתחו את הלב
לשדרות ולעזה
ולבלעין
אולי אז תבינו שאנחנו לא וילה
רק ג’ונגל.
ג’ונגל מלא חיות טרף וחזירים,
ועוד הרבה חיות קטנות
שלא אכפת להן
שהג’ונגל עומד לעלות
בלהבות
כי אם בן אדם שלא נותר לו דבר בחיים
מלבד לשרוף את עצמו למוות,
לא הזיז לכם משהו בלב
או את השלט של הטלוויזיה מהיד
אני לא יודע מה כן



