אנשים מסוג בלתי מתאים
משחר נעוריה הייתה הציונות המודרנית חילונית ומושחתת על מודל אירופי. היו לכך מספר סיבות: הראשונה, היא העובדה שערש הולדתה של הציונות במושגיה המודרניים, נולדה באירופה. השנייה, קשורה בכך שרובו המוחלט של העם היהודי חי אז במזרח אירופה. והשלישית, נובעת מכך שמנהיגי התנועה הציונית העולמית היו ילידי ארצות אירופה, ורוב פעילותם המדינית והפוליטית התבצעה שם. טבעי היה הדבר שהתגשמות החלום הציוני נחזה בעיני ההנהגה בדמות מדינה יהודית-חילונית על-פי המודל האירופי.

בתקופת המנדט הבריטי (1948-1917) אוישה כל צמרת הנהגת היישוב היהודי בארץ-ישראל והנהגת התנועה הציונית כולה ביוצאי מדינות אירופה. בכל שלושים שנות המנדט הבריטי עלו ארצה 483,000 עולים: 83% מהם יוצאי אירופה ואמריקה, כ- 10%- ילדי אסיה, ורק אחוז אחד מילידי אפריקה. ערב הקמת המדינה, בנובמבר 1947, היוו ילידי אירופה ואמריקה את הרוב המוחלט בארץ – 84.9%, ילידי אסיה – 12.5% וילידי אפריקה 2.6%.
זרעי הסלקציה: 1951-1948
התקנות הסלקטיביות החמורות כנגד יהדות צפון-אפריקה התקבלו בארץ בנובמבר 1951. סיבתן היתה החשש לשינוי דמוגרפי בארץ, שעלול להפוך אותה למדינה לבנטינית נחשלת. מדיניות סלקטיבית זו פעלה במלוא עוצמתה בשנים 1956-1952, אך זרעיה נזרעו עוד לפני כן ונבעו מתוצאות “העלייה ההומנית” בשנים 1951-1948.
תוצאותיה של עלייה זו היו בעיקר שלוש:
1. השינוי הדמוגרפי בארץ: מ- 84.9% יוצאי אירופה ואמריקה בנובמבר 1948 – לכדי 63.1% בלבד בדצמבר 1951.
2. קשיי הקליטה בארץ מחוסר תקציב בכל התחומים: שיכון, תעסוקה ובריאות.
ג. הדימוי השלילי שיוחס ליהודי צפון-אפריקה בכלל, וליהודי מרוקו בפרט.
בתקופת של שלוש שנים וחצי הכפילה “העלייה ההמונית” את מספר תושביה של מדינת ישראל. רוממות-רוח אחזה בכל חלקי היישוב היהודי בארץ ישראל עם התגשמות החלום הציוני – הקמת מדינת ישראל. רוממות-רוח זו אחזה גם בחלק מיהדות הגולה, שכמהה לעלות לארץ ישראל ולחיות במדינה היהודית שזה אך קמה. כמיהה זו הייתה בעיקר מנת-חלקם של היהודים שחיו בארצות המצוקה – ארצות האסלאם ומזרח-אירופה. לא כך היה הדבר לגבי היהודים שחיו בארצות החופשיות, אשר מצבם הכלכלי, הפוליטי והחברתי היה טוב, כגון ארצות-הברית, קנדה, ארצות דרום אמריקה ומערב אירופה.
מדינת ישראל בחיתוליה, על כ-650,000 תושביה, התמודדה עם בעיות קשות מנשוא: מלחמה עקובה מדם, שבה נפלו קרוב לאחוז אחד מתושביה, בעיות אידיאולוגיות פנימיות שגרמו לאלימות בין הפלגים, הקמת מוסדות למדינה החדשה, בעיות כלכליות ואחרות.
אשמים בכל תחלואי המדינה
קיבוץ הגלויות בעלייה ההמונית הביא לארץ במשך כשלוש שנים למעלה מ- 300,000 יהודים מארצות האסלאם, בעלי תרבות שונה מזו של יוצאי אירופה, בני היישוב הוותיק, ומזו של העולים החדשים מרצות אירופה ואמריקה.


אכן, היה פער תרבותי בין ארצות האסלאם לבין יוצאי אירופה, ומקורו ברמת ההתפתחות השונה בארצות אלה. שוני תרבותי זה בין עולים מארצות האסלאם לבין היישוב הוותיק ועולי ארצות אירופה ואמריקה יצר ניכור חברתי, והוא הקשה עוד יותר על קליטת יוצאי ארצות האסלאם בארץ. מצד אחד יצר הרגשת קיפוח אצל יוצאי ארצות האסלאם בכלל ויוצאי מרוקו בפרט, שכן העולים מארצות אירופה ואמריקה קיבלו עדיפות בשיכון ובתעסוקה, ומנגד יצר אצל יוצאי אירופה ואמריקה רגש עליונות על יוצאי ארצות האסלאם, תוך התעלמות מוחלטת מתרבותם וממאפייניהם. כל מעשיהם נבחנו ב”עיניים אירופיות”, וכל תחלואי המדינה- עבריינות, זנות, מחלות ואבטלה – יוחסו להם.
הגדיל לעשות עיתון “הארץ”. שלושת כתביו – עמוס איילון, שבתי טבת ואריה גלבלום – יצאו בסדרת כתבות משולחות רסן כנגד עולי ארצות האסלאם, ובעיקר כלפי יהודי מרוקו. כך, למשל, כתב גלבלום במרץ 1949 על עולי מרוקו (אף שעד חודש זה עלו משם פחות מ-5,000 יהודים, כלומר פחות מ- 3% מכלל העלייה!).
זו היא עליית גזע שלא ידענו עדיין כמוהו בארץ, לפנינו עם שהפרימיטיביות שלו היא שיא. דרגת השכלתם של יהודים אלה גובלת בבורות מוחלטת, וחמור עוד יותר חוסר הכשרון שלהם לקלוט כל דבר רוחני. בדרך כלל, הם עולים אך במעט על הדרגה הכללית של התושבים הערבים הכושים והברברים במקומותיהם. בכל אופן, זוהי דרגה נמוכה עוד יותר ממה שידענו אצל ערביי ישראל…
הללו נעדרים שורשים ביהדות, לעומת זאת הם נתונים לגמרי למשחק האינסטינקטים הפרימיטיביים שלהם. בפינות מגוריהם של האפריקנים תמצא את הזוהמה, משחק קלפים בכסף, שתייה לשכרות וזנות… יהודי מרוקו חסרי נתונים להסתגלות לחיי הארץ. הם עצלנים כרוניים ושונאי עבודה.
גלבלום מזהיר את ההנהגה העוסקת בעלייה:
כל מי שמידת אחריות כלשהי בו, צריך לא להתבייש ולא להיות מוג-לב ולהסתכל בפרצופה של הבעיה על כל משמעותה… הנתנו את דעתנו על-כך מה יקרה למדינה זו, אם זו תהיה אוכלוסייתה? והרי ביום מן הימים, תתווסף עליהם עליית יהודי ארצות-ערב. מה יהיו פני מדינת ישראל ורמתה, עם אוכלוסיות כאלה?
על גלבלום אמר חבר “ועדת העלייה”, מ’ סורקיס: “העיתונאי הזה שם עצמו להיות השופט העליון של סוגי העלייה השונים.”
בעיתון “הבוקר” כתב ש’ אוסישקין על עליית יהודים מארצות האסלאם בכלל, ומצפון-אפריקה בפרט:
אנשים מחוסרי רצון לעבוד, מחוסרי הבנה וסבלנות כדי להתגבר על התנאים ההכרחיים כאן. הבאת רבבות, אם לא מאות-אלפים של אנשים מסוג בלתי מתאים לארץ לא הוסיפה כוחות למדינה, לא תרמה תועלת ליישוב, לא נתנה תקווה טובה יותר לעתיד…
אכן, לא היה גבול לתווים השליליים שיוחסו לסטריאוטיפ של יהודי מרוקו. ביישוב הוותיק עלה החשש, שמא תגרום עלייה בממדים גדולים מארצות האסלאם להרס המורשת התרבותית בארץ ולהפיכתה ללבנטינית. וכך מסכם מ’ ליסק חשש זה:
היישוב הוותיק נתמלא חרדה לא קטנה. שרר חשש חריף שמא המורשת החברתית והתרבותית של היישוב היהודי בארץ הולכת ונהרסת, הכרסום נראה חמור ביותר. התריעו על חשש מפני אוריינטליזציה, החברתיים והכלכליים בעקבות העלייה הזאת.
מטרת תקנות הסלקציה: בלימת עליית יהודי צפון-אפריקה
תקנות הסלקציה התקבלו בהנהלת הסוכנות ב- 18 בנובמבר 1951. ראש מחלקת הנוער והחלוץ, משה קול, מיפה את ארצות האסלאם כך: “בארצות מרוקו, תוניסיה ופרס יש כחצי מיליון יהודים, ועלינו לבחור מארצות אלה בעיקר נוער וחלוצים בגילאי 14-13.” טיעוניו היו ברורים. “זה יהיה יותר זול, וגם נוכל לחנכם, והם יוכלו לקלוט את המשפחות שלהם כעבור שנתיים-שלוש ביתר קלות, ואם לאו – אנו עלולים לטבוע בים של לבנטיניות והארץ תיהפך לארץ של לבנט, מדיניות העלייה שלנו צריכה העלאת 80 אחוז חלוצים ונוער ו- 20 אחוז שהם תלויים בהם.”
בנובמבר 1951 אישרה הנהלת הסוכנות היהודית (כהצעת הוועדה) את תקנות הסלקציה כדלקמן:
א. ההנהלה מקבלת לתשומת לבה את תוכנית העלייה לשנת 1952 שהוגשה על-ידי יצחק רפאל – ראש מחלקת העלייה {העלאת 120 אלף יהודים}.
ב. ההנהלה מטילה על מחלקת העלייה לנקוט בצעדים הדרושים להגברת העלייה ממצרים ומסוריה.
ג. לגבי הארצות שבהן אפשרית בחירת המועמדים לעלייה, כגון מרוקו, תוניסיה, אלג’יריה, תורכיה, פרס, הודו, ארצות אירופה המרכזית והמערבית וכו’, קובעת ההנהלה ש-80% מהעולים מארצות אלו צריכים להיבחר מבין המועמדים לעליית נוער, חלוצים, גרעינים התיישבותיים, בעלי מקצוע, עד גיל 35 ומשפחות בהן המפרנס הוא עד גיל 35.
המועמדים הללו, פרט לבעלי מקצוע ובעלי אמצעים לשיכון עצמי, צריכים להתחייב בכתב לעבודות חקלאיות למשך שנתיים ימים. כמו כן, אישור לעלייה למועמדים הנ”ל ינתנו רק לאחר בדיקה רפואית יסודית בהשגחת רופא מהארץ.
רק 20% ממספר העולים מהארצות הנ”ל יהיו מעל גיל 35, כך שמעבר למצוין בסעיף ג’, יותרו לעלייה רק מי שנלווים למשפחות שמפרנסם הוא צעיר ובעל כושר עבודה או שהם נדרשים ונקלטים על-ידי קרוביהם בארץ.
אישור לעולים הנדרשים על-ידי קרוביהם בארץ יינתן במחלקת העלייה, רק לאחר בדיקה של מחלקת הקליטה ועל יסוד הודעתה על יכולתו ונכונותו של הקרוב לקלוט.
יש לציין, כי תוכנית זו אינה כוללת עליית בעלי אמצעים ועליות הצלה דחופות, לגביהן מתקיים דיון נפרד. גם על הטיפול בעליית בעלי אמצעים לשיכון וסידור עצמי וכן על העלייה מרומניה, נקבעו דיונים מיוחדים.
תוכנית לחוד ומציאות לחוד
לשלוש השנים 1954-1952 תכננה הנהלת הסוכנות היהודית עליית 202,000 יהודים בתקציב של כ- 310 מיליון לירות. בפועל עלו בתקופה זו 54,065 יהודים בלבד.
מצפון-אפריקה, על כ-500,000 יהודיה, תכננה הנהלת הסוכנות עליית 68,000 בלבד, ומן הגדולה שבגלות שם – מרוקו, שבה היו כ-290,000 יהודים, תוכננו לעלייה במשך שלוש השנים 48,000 נפש בלבד (השווים בערך לריבוי הטבעי ממשך שלוש שנים).
בפועל עלו ממרוקו בתקופה זו 16,076 נפש בלבד, כלומר ממחצית הטבעי, כדברי מנהל מחלקת העלייה, יצחק רפאל: “הריבוי הטבעי של יהדות צפון-אפריקה כפול מהמספר שאנו מעלים משם.”
מדוע לא מימשו ממשלת ממשלת ישראל והסוכנות היהודית את תוכניתן להעלאת 202,000 עולים בשלוש שנים אלה? הרי לא הייתה כל בעיה תקציבית. שערי מזרח-אירופה נותרו נעולים, מארצות מערב-אירופה ואמריקה לא רצו יהודים לעלות, ומצפון-אפריקה, שם היה פוטנציאל גדול ורבים היהודים שרצו לעלות (במרץ 1952 היו רשומים במרוקו בלבד 62,000 יהודים לעלייה).
אין זאת אלא שיהודי גלות זו לא היו רצויים בארץ מחשש שיגרמו ללבנטיזציה שלה, ולכן הועלו נגדם תקנות הסלקציה החמורות.
מתוך המבוא לספרו של הכותב “סלקציה” על הקליטה של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948-1956. מר מלכה ישתתף הערב בפאנל תחת הכותרת “הגירה או עקירה – על עזיבת היהודים את מרוקו”, שיתקיים לאחר הקרנת הסרט “לאן הלכת משה”. האירוע מתקיים היום (שלישי, 2 באוגוסט) בשעה 19:00 בסינמטק תל אביב


