אסון הסיירת הגדול
סוציולוג (פרופ’ בגימלאות), אקטיביסט, ממייסדי ארגון הל”ה וסרבן מצפון חברתי
לפני למעלה מחודש, מיד לאחר הבחירות, פירסמתי פוסט ב”העוקץ” ובו טענתי כי ההנהגה הפוליטית הקיימת בישראל כיום אינה מוכשרת לטפל במשברים בפניהם ניצבת החברה הישראלית. כתבתי שם, כי המשימות העיקריות העומדות לפני המנהיגות הפוליטית בישראל נוגעות בצורה זו או אחרת למגוון בעיות-יסוד שאינן מטופלות. למשל, ראשית, שאין חוקה ואין גבול למדינת ישראל וכי פתרון הבעייה הפלסטינית קשור להגדרת הגבול והחוקה שהפוליטיקאים הישראלים מתחמקים מלקבל ולקבע. שנית, כי אין התמודדות ממשית עם המשבר בחינוך בו מורות מפחדות מהורים אלימים, והתלמידים/ת אינם מגיעים למינימום אקדמי הכרחי, וכן כי הסיכויים של עניים לקבל חינוך איכותי הוא נמוך ביותר. כי הכלכלה הישראלית היא דורסנית ולא צודקת, בה פועלים המרויחים ארבעת אלפים שקלים לחודש מפוטרים עם הרבה זדון ובלי תקוה. שלישית, כי לא נשמעת הצעה משמעותית להתמודדות עם אי השיויון החברתי שכתוצאה ממנו נשים בירוחם מתות משום שהרופא הקרוב ביותר אליהן נמצא במרחק של כמה שעות נסיעה. רביעית, כי יש צורך דחוף ובהול לשנות את שיטת הבחירות משום שהשיטה הקיימת מובילה, פעם אחר פעם, למבוי סתום של אי קבלת החלטות הנוח לפוליטיקאים ולפוליטיקה, ומהווה אסון לאזרחים ולחברה. וכן, חמישית, כי הבעיה הביטחונית שהגנרלים מצהירים עליה אך עושים לגביה מעט או לא כלום, היא האיסלמיזציה, האינטרנציונלזציה, והגרעינזציה הפוטנציאלית של הסיכסוך הישראלי-פלסטיני והישראלי-ערבי ההופך לסיכסוך יהודי-מוסלמי עם השלכות מרחיקות לכת ליהדות העולם. <StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>
לאחר הבחירות מה שנדרש, טענתי היה הסכם פוליטי שבו שלושת המפלגות המרכזיות בחברה הישראלית: קדימה, הליכוד והעבודה ישלבו ידיים ויקימו ממשלה רחבה או ממשלת אחדות אשר תוכל לקבל את ההחלטות המשמעותיות ומחויבות המציאות הללו. אינני חבר של אף אחת מהמפלגות הללו, ואינני אוהד את מדיניותן, כך שאין לחפש את האינטרס הפרטי שלי. ברור לגמרי, כי המנהיגים הפוליטיים הללו הם היחידים הנמצאים בעמדות הכוח הרלוונטיות שיכולים לקבל את ההחלטות הללו. כיום ולעת עתה, רק מנהיגים אלה ומפלגות אלה יכולים לעשות את המתחייב במציאות בה אנו חיים. <StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>
כידוע, ממשלה שכזו לא קמה. <StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>מה שקיבלנו, הוא את ניצחון הסיירת בתור ממשלה. לוחמי הסיירת תיחמנו וניצחו. קריטריון האמינות אינו האור על פיו לוחמי סיירת אלה פועלים בדמוקרטיה הישראלית. החברה והדמוקרטיה הישראלית אינן חשובות מספיק ללוחמי הסיירת. הם קובעים את הכללים. אין הם מצייתים לכללים של “החנונים” ו”הג`ובניקים” ולאנשי הדיבורים שאינם מבינים ב”תכלס” האמיתי. <StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>
“לוחמים” אלה אינם מתאימים להתמודדות עם האתגרים שמניתי למעלה. זאת מדגישה, לא אחרת, מאשר הגברת ציפי ליבני. אינני תומך ולא תמכתי בליבני. אך, דווקא הגברת ליבני עם עמדתה הנחרצת ומאבקה על “דרך” היא זו שמצביעה על הכיוון שאליו יש לכוון.<StrippedTag/FONT>
“שתי מדינות לשני עמים” הוא הכיוון. חד חלק ופשוט. זו היא הדרך שצריך ללכת בה. היא – הגברת ליבני – קיבלה החלטה. יציאה מהסיחרור חסר השחר של אי-קבלת החלטות ומשליטת הבלתי מוכשרים של סיירת “השו-שו”. אולי לנווט בלילה הם יכולים, או יכלו בעבר, אך, הפוליטיקה שלהם היום היא בלי מטרה להשיג, בלי יעד להגיע, בלי תקווה לממש. הפוליטיקה שלהם היא אנטי-דמוקרטית ואנטי-חברתית. הם לא טובים לישראל. ממשלה נבחנת רק על פי ההחלטות שהיא מקבלת. וזה הקריטריון היחיד על פיו צריך לשפוט פוליטיקאים. יש לבחון פוליטיקאים על פי החלטותיהם. קבלת ההחלטות על פי הקוד של לוחמי הסיירת היא אסון. <StrippedTag/FONT>
יתכן מאוד כי הגברת ליבני – כמונו – תפסיד מול הסיירת. ההפסד של ליבני הוא הפסד משמעותי לחברה הישראלית. חבורת-סוד-כמוס-ביותר-מטכ”ל מובילה את החברה הישראלית אל אסון הסיירת הגדול. אלא שהפעם האסון יהיה כללי. וזה האסון.<StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>


