ארץ זבת חלב ואיגודים

ויסקונסין

הבטחתי להמשיך ולעדכן מ”מדינת החלב” של אמריקה. המאבק שהחל בוויסקונסין מתפשט במהירות למדינות נוספות, למורת ליבם של מושלים רפובליקאים רבים. ביטול משא ומתן קיבוצי כבר עבר קריאה אחת בוועדה פרלמנטרית באוקלהומה, אך באינדיאנה ובאוהיו המאבק עדיין נמשך, וברחבי ארצות הברית מתקיימות הפגנות תמיכה באיגודי העובדים. דעת הקהל נוטה יותר ויותר לטובתנו, והדבר מתבטא בכיסוי התקשורתי (אפילו קצת ב”פוקס”) ובסקרים. מדיסון הפכה בינתיים בירת השמאל המתחדש, וכל המי ומי במחנה המתקדם עולים אלינו לרגל, מג’סי ג’קסון ועד איימי גודמן, מגישת התכנית העצמאית “דמוקרטיה עכשיו“. בנימה אופטימית זו, ארשה לעצמי להתמקד הפעם בהיבטים המגדריים – הן של החקיקה התקציבית הימנית והן של המחאה כנגדה.

מבחינת החקיקה: ה”תיקון” (המילה “עיוות” תתאים יותר) התקציבי שמקדם המושל פוגע באיגודים בסקטור הציבורי ולא הפרטי. כאן, כמו ברחבי העולם המערבי, עובדי המגזר ציבורי הן ברובן עובדות. זאת ועוד: ארגוני עובדי-הציבור היחידים הפטורים מן החוק המוצע הם ארגוני ה”בטיחות” – ארגונים גבריים לעילא כמו המשטרה ומכבי האש. כך שברמה הדמוגרפית הבוטה ביותר יש כאן פגיעה ברורה בנשים. אך הניסיון של ווקר לפגוע בעובדות הציבור מהווה מתקפה מגדרית גם ברמת הכלכלה הפוליטית וברמה המוסרית והסמלית.

הכלכנית הפמיניסטית ננסי פולבר, שהרצתה במדיסון השבוע בנושא קפיטליזם פטריארכלי, טוענת שכל עוד נשים מתמחות בעבודת הרבייה – הביולוגית או החברתית – יכולת המשא ומתן שלהן לגבי “שווי העבודה” שהן עושות מצטמצמת, כי הן מייצרות “טובין” שלא ניתן לתבוע עליהם בעלות – כמו חינוך או דור ההמשך. כך הדבר בחלוקת העבודה בתוך התא המשפחתי ההטרונורמטיבי, וכך הדבר גם ברמת המדינה. אז אמנם ווקר מבקש לפגוע באיגודים הציבוריים מכיוון שהם התורמים הגדולים ביותר למפלגה הדמוקרטית, אך ההשלכה העמוקה של צעד זה היא זילותם של הטובין הציבוריים שמייצרים איגודים אלה.

בצידה של המחאה האזרחית המצב לא טוב. במרבית המצעדים וההפגנות נואמים גברים לבנים מטעמם של איגודי העובדים השונים. מוזר במיוחד לראות את המוני המורות מריעות למכבי האש והשוטרים במדים כשאלו מגיעים להביע סולידריות והופכים, כהרגלם, לגיבורים בן רגע. בתקשורת האלקטרונית, בזכות ריבוי הערוצים שבה, יש חשיפה גם לנשים, צעירים/ות ובאופן כללי לריבוי קולות מקרב תנועת המחאה, אולם בעיקר בשולי הדברים. כאחת מהמארגנות אני יכולה להעיד שאנחנו נלחמות כדי לתבוע שבמצעדים ובאסיפות השונות יהיו נשים, צעירים/ות, לטינים/ות, שחורות, להט”ב וכיו”ב בין הדוברים. דווקא בזירת הפוליטיקה המפלגתית המצב טוב בהרבה; מקרב ארבעה עשר הסנאטורים הדמוקרטים השוהים באילינוי, הנמצאים בליבה של הדרמה על ההצבעה, הדוברת הבולטת ביותר היא הסנאטורית טיילור ממילווקי, ממוצא אפריקאי.

עוד על הדינמיקה של המחאה: היותה של מדיסון עיר אוניברסיטאית משפיעה נחרצות על התנועה; העובדה שיש כאן מסה קריטית של צעירות שזמנן אמנם אינו פנוי לחלוטין אבל הן משוחררות, ברובן, מדאגות משפחה, היא זו שמאפשרת לקיים רצף של מחאה, ואילו איגודים מרחבי המדינה יכולים להסיע לכאן עובדות בעיקר בסוף השבוע, או רק לשעות ספורות. אני חרדה לחשוב מה היה קורה אם חוק התקציב היה עולה להצבעה בחופשת הסמסטר, כשהעיר הייתה בחציה ריקה (זה המזל שלנו או קוצר הראייה של המושל).

השפעה נוספת היא שזו תנועת מחאה הנהנית מהיצף של עניין מחקרי, כיוון שהסטודנטיות והמרצות הן בה בעת חלק מקהילת המחאה וגם  מנהלות דיוני-מטא על התנהלותה, במיוחד במדעי החברה. אז אנחנו לא מצליחות לשנות את כל או את רוב הדפוסים המגדריים של המחאה אבל בהחלט מעלות מודעות אליהם, משחררות קיטור (נשמע מוכר?) וכן, יש גם כמה גברים שאוספים את הזבל בעצמם ולא מבקשים מנשים לנקות ולסדר.

לדיווח הראשון של נעמה נגר מוויסקונסין.