• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

בעל הבית השתגע

אורלי נוי

נכון לרגע זה ניתן לקבוע בודאות, כי מכל המטרות שישראל הציבה לנגד עיניה בפתיחת המלחמה, הושגה רק אחת: הוכחנו כי בעל הבית אכן השתגע. בתום ארבעה שבועות של מלחמה, ההצהרות בדבר פעולה צבאית מוגבלת שנועדה להשיב את שני החיילים השבויים ולהביא ליישום החלטת האו”ם 1559 נשמעות כזכרון רחוק ומעורפל, בלתי קשורות למערכה הנוכחית אשר במהלך השבועות הללו שודרגה לדרגת “מלחמת העצמאות השניה”, לא פחות.

למעשה, מכל בליל ההגדרות המעורפלות באשר ל”שיקום כוח ההרתעה”, “חיסול מפקדות הטרור”, “צריבת התודעה” וכו`, שני היעדים של שחרור החיילים ויישום החלטת האו”ם היו הממוקדים והקונקרטיים מכולם; אלה יעדים אשר מידת מימושם ניתנת לאומדן מיידי ומדויק, וככאלה יכולים היו להוות נקודת ציון טובה לסיומה של המלחמה. אלא שכפי שקורה לעתים לפעולות מתגלגלות, הפעולה הזאת התגלגלה רחוק מדי עד שעברה לנוע מכוח האנרציה בלבד, הולכת ומתרחקת מרציונל הקיום של עצמה. שמותיהם של שני השבויים בלבנון נשמעים עדיין, ככל הנראה, רק באותן פגישות מיואשות שמקיימות משפחותיהם עם שרים וחברי כנסת; ספק רב אם השמות הללו עולים יותר בחדרים בהם מתקבלות ההחלטות האופרטיביות של המלחמה. איש גם לא יכול לדעת עד כמה הכתישה היסודית של דרום לבנון מסכנת את שלומם של שני החיילים שעל מקום החזקתם אין כל מידע ברור.

אך מדאיגה הרבה יותר הטרנספורמציה של העמדה הישראלית באשר להסדר אליו היא שואפת להגיע, בסופו של דבר, בדרום לבנון. בתחילת המערכה ישראל הצהירה בפה מלא מעל לכל במה אפשרית כי היא לא תסתפק בפחות מפריסת כוחות הצבא הלבנוני בדרום לבנון בהתאם להחלטת האו”ם, והנה- הפלא ופלא- ברגע שבו מודיעה ממשלת לבנון כי בכוונתה להציב את חיילי צבאה בדרום, כבמטה קסמים משתנה העמדה הישראלית ושוללת את ההסדר שהיא עצמה דרשה אך לפני פחות מחודש ימים. התפיסה לפיה כל הסכם אשר מקובל על הצד השני בהכרח פועל נגדנו מובנית באופן אינהרנטי אל תוך המדיניות הישראלית, והיא הורתה של הגישה החד-צדדית שפוטרת אותנו, למעשה, מן הצורך להגיע לעמק השווה עם הצד שמנגד. כך התעלמה ישראל בשנים האחרונות מכמה יוזמות ערביות בעלות פוטנציאל ממשי להשגת שינוי עמוק ומהותי בזירה המזרח-תיכונית, החל מקריאותיו של אסד למו”מ, דרך היוזמה הסעודית ב-2002 וכלה בהסכם ההודנה הפלסטיני בקהיר. כל אחת מהיוזמות הללו יכלה ליצור אפשרויות לשינויים אסטרטגיים משמעותיים באזור, אך באופן מדהים ממש הן נדחו על ידי ישראל מבלי שהתעורר שיח מדיני או ציבורי כלשהו סביבם.

בהעדר אופק מדיני, האופציה הצבאית הופכת לאלטרנטיבה היחידה- שוב ושוב מאשר הדרג המדיני מהלכים צבאיים מרחיקי לכת בתקוה שאלה יחלצוהו מן הסבך אליו הוא נקלע בשל ההתחמקות שלו עצמו מלעשות את המוטל עליו, משל היה טנדר תקוע שלוחץ בכל הכוח על דוושת הגז, שוקע והולך. היטיב לבטא את העמדה הזאת חבר הכנסת יורם מרציאנו ממפלגת העבודה, אשר בתום ההחלטה על הרחבת הפעולה הקרקעית בלבנון הביע התנגדות מסוייגת בחצי פה, אך הקפיד להוסיף בסיום דבריו “אבל אני סומך על צה”ל שינצח!”. ובאמת, מי צריך פוליטיקאים אם אפשר להפקיד את המושכות בידי הצבא ולקוות לטוב.  

כנראה שיעניין אותך גם: