גבעת בוורלי

פעם אחת, לא לפני הרבה שנים, גר לו אחמד בשכונת גבעת בוורלי אי שם בצפון מערב הנגב. הוא חי חיים רעשניים. היו לו 4 בנות ואשה, עיישה שמה. הוא היה בועז (הבוקר הערבי). מדי יום לקח את עדרו למרחבים שבבעלותו. יום אחד שריף הסיירת הירוקה הגיע עם 140 יסמהורסים וצו פינוי שהודיע לאחמד שהוא חייב לפנות את גבעת בוורלי, כי אדמת בוורלי שייכת ל”קרן קיימת לבועלים”, ושהמדינה הדמוקרטית היחידה במזרח הפרוע לא מוכנה להכיר שיש מקום כזה שנקרא “גבעת בוורלי”, ושעל אדמות המקום אמור להיות יער ירוק בשם בוורלי איכס.

אחמד, אזרח סוג ת’, שומר מצוות, לא אוכל לחם בפסח ולא בשר בפסחא, חשב וחשב לעצמו ואמר: “אני אזרח שומר חוק. לא אעבור על החוק. אתן לחוק לעבור עלי”. פנה לעיישה ואמר: “אין לנו מקום בגבעת בוורלי על אף שאני 12 דורות כאן. אני לא רוצה שהבנות יהיו הדור ה-13, כי המספר 13 מביא מזל רע”.

“לאן נלך?” שאלה עיישה.

“מה זאת אומרת,” ענה אחמד, “נלך קדמה לבירה הנצחית של המדינה הדמוקרטית היחידה במזרח הפרוע”.

“ובמה נעבוד? “שאלה עיישה.

“הא הא,” צחק לו אחמד, “ביפנית אומרים אם אין קמח אין פרנסה”.

“נו, למה אתה מתכוון?” שאלה עיישה.

“בייגלה. בייגלה עם שומשום,” ענה אחמד, “אין בבירה, חסר הרבה יותר מסושי וסושימי”.

וכך היה. אחמד עלה קדמה לבירה. מדי בוקר יצא למאפייה בשכונת צרצרה, ומכר בייגלה ופלאפל לאורחים הזרים שהגיעו מחולון. הוא גם היה מצטלם לידם וליד תיירים בלונדינים וגם שחורים (שחורים פחות כי גם הוא היה שחור ופחד שלא יזהו אותו בתמונות). יום אחד הגיע עוד שריף ממחלקת ברקת בע”מ שרשם לו דוח ועוד דוח ועוד דוח.

כאשר פנה אחמד ושאל את השריף מדוע הוא קונס אותו ומדוע הוא מקבל המון דוחות, ענה השריף, “שומשום! בגלל גרגירי השומשום”.

“מה?” שאל אחמד, “על שומשום נותנים קנס?”

ציחקק השריף ואמר: “מה, לא ידעת? אסור לקטוף שומשום ולמכור אותו. זו עבירה בטחונית. אבל אתה משלנו אז אני סולח לך, ורק רושם דוחות על כל גרגיר שומשום. תגיד תודה שהפכתי את זה מבטחוני לפלילי.”

“מה עושים? מאיפה יש לי את הכסף הרב לשלם?” צעק אחמד ביאוש.

“אל נא תילחץ,” ענה השריף והציע לו לגשת לבנק האוריינטלי, “בנק זה מעניק הלוואות לכל מוכר ומוכר”.

“אתה בטוח?” שאל אחמד.

“כן,” ענה השריף.

בו ביום ניגש אחמד לרחוב הרצל אלדין בבירה נכנס לבנק האוריינטלי, פנה לפקיד ובירר לגבי חשבון בנק ואשראי. “אין בעיה,” ענה הפקיד, “רק תן לי את שמך ושם משפחתך”.

התרגש אחמד וענה, “שמי אחמד”.

“מדהים,” ענה הפקיד “ומה שם המשפחה?” אחמד ענה ללא היסוס, “אוולאד אל-עם”.

“יפה,” ענה הפקיד וביקש פירוש.

ענה לו אחמד, “בשפת האם שלי המשמעות היא בני דודים”.

נבהל הפקיד, קרע את הטופס, ואמר, “ידידי היקר, על פי חוק הבנקים סעיף כפר שמונה, אסור לתת אשראי לכל אחד העונה לשם הזה”.

ישב אחמד וידו על ראשו חשב וחשב… ידידי הקורא אם אתה יכול לעזור לאחמד ושם המשפחה שלך לא בני דודים נא ליצור איתו קשר לפי הכתובת הבאה:

אחמד אוולאד אל-עם, רחוב העצמאות 48, קומת המרתף.