• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

גוליית לא מפסיק לנצח

האם היית רוצה לדעת מי הקבוצה המנצחת לפני שמתחיל המשחק? זה המצב היום בליגת האלופות ובליגות הלאומיות כתוצאה מהשתלטות ההון וריכוזו במספר קבוצות מצומצם
יוסי דהאן

לאחרונה קראתי את ספרו של ברנקו מילנוביץ’, The Haves and the Have-Nots: A Brief and Idiosyncratic History of Global Inequality. מילנוביץ’ הוא כלכלן בכיר בבנק העולמי, מרצה באוניברסיטת מרילנד ואחד החוקרים המרכזיים של תופעת אי-השוויון. הספר חשוב, מעניין ומשעשע, משולבים בו ניתוח היסטורי של אי-השוויון בעולם, תיאור כלים שונים למדידת אי-שוויון ודיון בקשר בין אי-שוויון וצמיחה, אי-שוויון וגלובליזציה ועימות עם תיאוריות כלכליות ניאו-קלאסיות ממסדיות. לצד הדיון התיאורטי, מילנוביץ’ עושה שימוש ביצירות ספרותיות כגון “גאווה ודעה קדומה” לדון באי השוויון בין מר דרסי לאליזבט בנט ומנתח את פערי המעמדות שבין גיבורי “אנה קרנינה”. מילנוביץ’ דן בשאלות נוספות כגון מי האדם העשיר ביותר בהיסטוריה האנושית, מדוע אי-השוויון באימפריה הרומית היה קטן יותר מאי השוויון הקיים היום באותן מדינות שקמו על חורבותיה, מה תחזית אי-השוויון בעתיד לנוכח עליית מעמדן של הודו וסין ושאלות מעניינות נוספות רבות.

כצופה אדוק של תחרויות ספורט ואוהד כדורגל מושבע (גילוי נאות, המחבר מחזיק במינוי עונתי למשחקי קבוצת הפועל תל אביב ולעתים רחוקות גם נוסע למשחקי חוץ), מצאתי עניין בפרק העוסק באי-שוויון ובליגת האלופות האירופית בכדורגל, ששמו “האם היית רוצה לדעת מי המנצח לפני שהמשחק החל?”. בניגוד לתחרויות ספורט בארצות הברית ששם הכללים נועדו להבטיח תחרותיות (למשל הכלל של בחירת שחקנים ב-NBA פועל על פי העיקרון שלקבוצות שסיימו בתחתית הליגה מוענקת הזכות לבחור ראשונות בין המועמדים החדשים לליגה), באירופה לא קיימים חוקים כאלו. כל מועדון כדורגל באירופה מנוהל כעסק כלכלי וככל שהמועדון עשיר יותר הוא יכול לקנות שחקנים טובים יותר.

הניצחון של מנצ'סטר במוסקווה, גמר ליגת האלופות 2008

זה לא היה כך תמיד. בעבר היה כלל שבכל קבוצה אירופית יכולים לשחק רק שני שחקנים זרים, כך למשל בקבוצת מילאן יכלו לשחק רק שני שחקנים לא איטלקים. כל זה השתנה בגין עתירתו של שחקן כדורגל בלגי בשם בוסמן שעתר לבית הדין האירופי בטענה כי הכלל המגביל שחקנים זרים החיים במדינות אירופיות אחרות לשחק בכל אחת ממדינות האיחוד, מהווה הפרה של הזכות לחופש העיסוק. מדוע מדעני מחשב גרמניים יכולים לעבוד בספרד בעוד שעל כדורגלנים גרמניים מוטלת מגבלה? שאל בוסמן. העתירה התקבלה, ויתרה מזאת הוסרו הגבלות נוספות שצמצמו את האפשרות של גיוס שחקנים ממדינות לא אירופאיות. עם הסרת המגבלות הכסף הפך לגורם המרכזי לגיוס שחקנים.

וכך בעקבות התפתחות זו החלו מועדונים לאבד את הזהות המקומית והלאומית שלהם. המצב כיום הוא שבקבוצות מסוימות, למשל אינטר האיטלקית, קשה למצוא שחקן אחד איטלקי, או אצלנו בעונה שעברה באליפות אירופה בכדורסל במשחקים מסוימים של מכבי תל אביב לא היה שחקן כדורסל ישראלי אחד על המגרש. וכך נוצר מצב שלא רק השחקנים הם זרים, לעתים גם הבעלים והמאמנים.

עם השנים הפכו מועדוני כדורגל למותגים גלובליים. לקבוצת מנצ’סטר יונייטד, למשל, ציבור אוהדים עצום באסיה ובצפון אמריקה – כך אפשר למצוא אוהדים מקומיים במלזיה או בלטביה שיש להם עניין רב יותר במשחקי מנצ’סטר מאשר במשחקי הקבוצות המקומיות. לתופעה הזו יש השלכות חיוביות, היא מפחיתה רגשות לאומניים, דתיים או מעמדיים שלעתים היו מזוהים עם קבוצות מסוימות, אולם יש לה גם השלכות שליליות: איבוד הקשר האינטימי בין אוהדים ושחקנים החשים תחושת שייכות לאותה קהילה (הסיכוי של אזרח תוניסאי אוהד ברצלונה לחזות בקמפ נואו בליונל מסי משחק כמעט ולא קיים).

אולם התופעה המרכזית שבה דן מילונביץ’ היא כיצד המגבלות על גיוס שחקנים ואי-שוויון כלכלי גרמו לריכוז השחקנים הטובים בקבוצות העשירות במדינות העשירות – אנגליה, ספרד, איטליה וגרמניה, כאשר בליגה בכל אחת מהמדינות הללו שולטים 3-4 מועדונים. המועדונים העשירים ביותר הם גם המועדונים המצליחים ביותר שזוכים במרבית התארים. בדרך כלל אתה לא צריך לדעת דבר מלבד ההון העומד לרשות כל קבוצה על מנת לנחש נכון איזו קבוצה תנצח במשחק. חוקי הכלכלה מבטיחים שלמועדונים העשירים יותר יהיו את השחקנים והמאמן הטובים ביותר. כך מבין כל מועדוני הכדורגל המשתתפים בליגת האלופות האירופאית רק ל-15-20 מועדונים יש סיכוי ממשי להגיע לרבע הגמר, הסיכויים של שאר הקבוצות מינימאליים.

למשחקי רבע הגמר בליגת האלופות באירופה מגיעות שמונה קבוצות. בתקופה של חמש שנים היינו מצפים שבמצב של פיזור מקסימלי של שחקנים איכותים בין כל הקבוצות, תגענה 40 קבוצות (שמונה קבוצות שונות בכל שנה כפול חמש שנים). בקוטב האחר שבו אין פיזור כזה היו צריכות להגיע בחמש שנים רק שמונה קבוצות (אותן שמונה קבוצות היו מגיעות בכל השנה). על פי החישוב של מילנוביץ’, בתקופות של חמש שנים במשך ארבעים שנים בין 1958 ל-1997 הגיעו בין 26 ל-30 קבוצות לרבע הגמר, כלומר הפיזור באיכות השחקנים והמאמנים בין הקבוצות היה גדול יחסית (3/4 מהמספר המקסימלי, 40). אולם לאחר קבלת עתירתו של בוסמן המספר ירד, ובתקופה שבין 2003-2007 הגיעו לרבע הגמר רק 21 קבוצות.

כך גם ברמה הלאומית, בליגה האנגלית ב-15 השנים האחרונות זכו בכל תארי האליפות, מלבד ארבע פעמים, ארבעת המועדונים הגדולים (מנצ’סטר יונייטד, ארסנל, צ’לסי, ליברפול). הריכוז גדול אף יותר באיטליה שבה בעשרים השנים האחרונות, מלבד פעם אחת, זכתה בתואר האליפות אחת מהקבוצות הללו: אינטר, מילאן, רומא או יובנטוס. בספרד ברצלונה וריאל מדריד זכו ב-17 מתוך עשרים האליפויות האחרונות. בגרמניה ב-13 מתוך 16 האליפויות האחרונות זכו או באיירן מינכן או בורוסיה דורטמונד. לא ערכתי סטטיסטיקה מה קורה בליגה הישראלית, אולם גם כאן יש ארבעה מועדונים עשירים שליטים שזכו ברובת תארי האליפות בשני העשורים האחורנים: הפועל תל אביב, מכבי חיפה, מכבי תל אביב ובית”ר ירושלים (ראו מה קרה לבית”ר ירושלים כשבעל ההון נעלם).

עם השנים רמת הכדורגל משתפרת, איכות המשחק של הכדורגלנים עולה, שיטות האימון משתכללות, אולם נראה שההתרגשות ממשחקי כדורגל פוחתת. אחד הדברים המרכזיים המושכים בני אדם לצפות בכדורגל, שכמו בחיים גם במשחק כדורגל אי אפשר לחזות את התוצאה. שייתכנו מצבים שבהם דוד יביס את גוליית כתוצאה מטקטיקה יצירתית או מזל. היום, כותב מילנוביץ’, הפער בין הדוידים לגולייתים הוא גדול מאי פעם בעבר והסיכוי שתתרחשנה הפתעות הולך והופך זעיר יותר. הגולייתים כל הזמן מנצחים.

כנראה שיעניין אותך גם: