• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

חיים ומוות כמסר

כל ההרג וההרס שמחוללים שני הצדדים, ישראל ועזה, אין לו שום חשיבות פיזית אלא רק סימבולית. הצגה מדממת בפני קהל ידוע מראש
יוסי לוס

חילופי האש המתמשכים בין ישראל לחמאס הם לכאורה בעלי מטרה קונקרטית ומוחשית. חמאס הצהיר לא אחת שהוא שואף לחיסולה הפיזי של מדינת ישראל ולהשבת פלסטין ההיסטורית לידי תושביה הערבים. מנגד, ישראל מצהירה שהיא מתגוננת מפני איומים אלה לא דרך שאיפה לחיסול פיזי של הפלסטינים, אלא של כל אמצעי לוחמה שעשוי לאיים עליה. היא אמנם ויתרה זה מכבר בהצהרותיה על היומרה להשמיד כל פגז מרגמה ואת חמאס ככלל, אבל יצאה למבצע “עמוד ענן” כדי לחסל, בין השאר, את הטילים ארוכי הטווח שיכולים להגיע לתל אביב; או מדויק יותר יהיה לומר למרכזים הפיננסיים בתל אביב, שלשיטת הממשלה הינם הכוח המניע של החברה הישראלית.

אולם ברור לכל שלחמאס אין שום סיכוי לחסל את ישראל. לכן כל הצהרותיו הן סימבוליות וטקסיות, חלק מפרפורמנס תיאטרלי שנועד למסור מסר של עצמאות והתנגדות. ברור באותה מידה שישראל אינה יכולה לכפות על עזה את רצונה במאת האחוזים כפי שהיא מנסה לעשות מאז שנות ה-70, בהן הצליח אריאל שרון “לבער את קיני המחבלים” ולהשפילם עד עפר. הוא ביער אותם כל כך טוב שמביעור לביעור הפלסטינים בעזה מתארגנים טוב יותר, הופכים ללוחמים נועזים ומתוחכמים יותר, מייצרים וצוברים נשק הרסני יותר ובעל טווח גדול יותר. כך, גם מה שישראל עושה בעזה מעת לעת אינו אלא פרפורמנס שנועד להעביר מסר.

יש מסר קבוע של הרתעה, אבל מעת לעת יש גם מסרים חדשים (ב”ביעור” הקודם, למשל, ניסה אולמרט למסור לפלסטינים ש”בעל הבית השתגע”). וכמו בכל טקס או הצגה, גם כאן יש צופים. במקרה זה הם בעיקר מדינות המערב, מדינות ערב וארגונים בינלאומיים כמו האו”ם. להם ממשלת ישראל אומרת: “תחזיקו אותי” מתוך ידיעה ברורה שהיא תמיט צרה צרורה על המדינה ואוכלוסייתה אם תשתמש במלוא כוחה, וכדי שמסר ההרתעה יהיה אפקטיבי חייב להיות גורם חיצוני שיעצור אותה. זאת, כדי לחזק את המסר שהממשלה משוגעת וחסרת אחריות. האם זה אומר שלא ירחק היום וישראל תבקש כניסה של כוחות זרים לייצוב המציאות הפוליטית? קשה לי להאמין שמישהו יסכים לעשות זאת וקשה לי להאמין שהפלסטינים יסכימו לכך. לעומת זאת, חמאס אומר לכל הצופים בהצגה/טקס: “אני הריבון”.

לכן כאשר מדברים בישראל או בעזה על כך שאין בצד השני עם מי לדבר, זו אינה האמת כולה. האמת היא ששני הצדדים מדברים ללא הפסקה זה עם זה, הם לא סותמים את הפה אפילו לרגע. אבל במקום לדבר כמו אנשים בוגרים ולהשתמש לשם כך במגוון העצום של הכלים הלשוניים והפרפורמטיביים שעומדים לרשותם בשתי הלשונות העתיקות והאחיות שהם מחזיקים בהן, הם הופכים את עצמם למגמגמים וכבדי פה ונדרשים להשתמש באמצעי עזר רבים. אמצעי עזר אלימים וקטלניים. ככלל, המסרים בסיסיים, פשוטים וחוזרים על עצמם. הדיאלוג לא מתפתח ולא מוביל לשום מקום אלא לחזרתיות טקסית. איש לא כתב את המחזה ואיש לא קבע את כללי הטקס, ובכל זאת כולם יודעים את תפקידם.

כל ההרג וההרס ששני הצדדים מחוללים בצד השני אין לו שום חשיבות מוחשית, אלא אך ורק סימבולית. מההתחלה ועד הסוף. כל כולו נועד כדי למסור מסר. סוג של דואר. לא יונים. לא מעטפות ולא דואר אלקטרוני. חומר נפץ כמעטפה. ידע כל אב עברי: חייו של בנך הם מסר.

יש כאלה שמתלוננים על כך שהמילואמיניקים שגויסו לקראת הפלישה הקרקעית שלא באה גויסו לחינם. אחרים מדברים במפורש על גיוס המילואמניקים כהצגה. אבל למעשה כל המבצע הזה היה הצגה. כל פגז וכל טיל וכל כיפת ברזל הם חלק מהדיאלוג הסימבולי שמנהלים מנהיגים צרי אופקים על גופותיהם של בני אדם ועל הריסות בתיהם.

לקריאה נוספת:

גרשון בסקין | חיסול ההזדמנות לרגיעה

נעם הופשטטר | הוי הרתעה, ההיית או חלמתי חלום?

לב גרינברג | שוב חושבים רק כוח

מאמרים נוספים של יוסי לוס

כנראה שיעניין אותך גם: