כדי לשמור על תמונת העולם המעוותת שבנינו לעצמנו, אנחנו מקפידים להסתכל רק מלמעלה, ממעוף הציפור, על הפוליטיקה והמוסדות, על היריבויות הפנימיות בין הקבוצות השונות של הערבים ושל הפלסטינים. חלילה לנו מלהסתכל על האנשים הקטנים עצמם שנרמסים מתחת למגף
בשכונת מצוקה אחת באשקלון חיות משפחות שהסיכויים שלהן להצליח שקולים לסיכוי שמחר יפרוץ כאן השלום. סיפורו של אברה מנגיסטו הוא הסיפור שלהן, של אוכלוסיית נפגעי הנפש בישראל, וגם של הזלזול בערך חייהם של מבקשי המקלט
פצועים והרוגים נמצאים בדרך כלל מחוץ לפריים. אם במקרה הם נלכדים בפריים, המדיה מייצרת מיסוך ויזואלי שמטרתו להגן על הצופים מפני הזוועה. הקוד האתי הזה של התקשורת הוא עיוות של המוסר האנושי
אלה אומרים כולה שלנו ואלה אומרים כולה שלנו וכל שנותר הוא מאבק אלים וקטלני. אל לנו ליפול יחד לתהום ולוותר על האמת שזו ארצנו וארצם. עלינו לעצור מיד את מעגל הדמים ולחפש דרך בה שניים יחיו בין הים לירדן
האם חרחרנו מלחמה על 20 מיליון דולר משכורות, וודוקא כשחמאס בניסיון אחדות עם פתח? ממעמקי חדר המדרגות, מרגיש קצת קפקאי לחשוב שהסתבכתי עם הרוא"ח של חמאס, כשכל זה יכול להסתיים בפתיחת הדרך לתשלום המשכורות ובשאר הקלות בסגר בואכה נגיעה בנורמליות עבור תושבי עזה
פוליטיקאים יקרים: אתם מוציאים מיליונים על הטילים המשובחים ביותר ועל גיוסי מילואים מאסיביים על מנת ליצור הרתעה. עם זאת, אתם ממשיכים להעדיף הון על פני עבודה, לנצל כוח עבודה זול, חלש וחסר ביטחון תעסוקתי גם בתקופות של איום ממשי על חיי העובדים
החלטתי לנפץ את המיתוס הישראלי המקובל על כך שישראל עזבה את הרצועה ומאז אין לה שום אחריות למה שקורה שם ("יצאנו משם, אז מה הם רוצים מאיתנו?"), ושהיא רק מגיבה לירי הטילים. המציאות הרבה יותר סבוכה מכך. המלה "מצור" אומרת לכם משהו?
