אם שואלים את רן היילברון, השמאל הפרוגרסיבי העולמי שהתחפר באקדמיה והגיב במשיכת כתפיים לרצח של תינוקות ישראלים נתון בפשיטת רגל מוסרית, אינטלקטואלית ופוליטית. האם הביקורת הישראלית עליו תהפוך אותו לשמאל טוב יותר?
הספר, שראה אור ביולי השנה, מנסה להציג את עזה כפי שהיא נתפסת בתודעה הישראלית – כלומר בלתי נראית. החודשים הספורים שעברו מאז צאתו הופכים את הקריאה בו לקריאה במסמך ארכיוני ועכשווי בו בזמן
המתקפה הרצחנית על יישובי העוטף חורגת מכל דמיון אנושי והזוועות קשות מנשוא. נדמה שהדרג המדיני יבחר בכניסה קרקעית לרצועת עזה ויונתן אילן פונה אל החיילים ואל המפקדים בתחינה לשמור על צלם אנוש ולא לאבד תקווה באדם
אם נרצה שתהיה יום אחד אפשרות למפגש ממשי בין יהודים לפלסטינים, נצטרך קודם כל לחייב את עצמנו לעצור את האלימות, את השליטה, את הגירוש ואת הרצח. עמדה נשית-דתית יכולה לתרום הרבה לקידומה של התחייבות שכזאת
כדי לשמור על תמונת העולם המעוותת שבנינו לעצמנו, אנחנו מקפידים להסתכל רק מלמעלה, ממעוף הציפור, על הפוליטיקה והמוסדות, על היריבויות הפנימיות בין הקבוצות השונות של הערבים ושל הפלסטינים. חלילה לנו מלהסתכל על האנשים הקטנים עצמם שנרמסים מתחת למגף
בשכונת מצוקה אחת באשקלון חיות משפחות שהסיכויים שלהן להצליח שקולים לסיכוי שמחר יפרוץ כאן השלום. סיפורו של אברה מנגיסטו הוא הסיפור שלהן, של אוכלוסיית נפגעי הנפש בישראל, וגם של הזלזול בערך חייהם של מבקשי המקלט