פרס ישראל הוא הפרס היוקרתי ביותר במדינת ישראל. כך, לפחות, סבור הרוב המכריע של אזרחי המדינה. מפעל זה, שנוסד בשנת 1953 ע”י העסקן בן ציון דינור, מקפיד – מאז כינונו – לשמור על צביונה האירופאי של המדינה. פרס ישראל הוא סוג של אמירה,וגם התרסה, של מדינת ישראל הרשמית כנגד עמי אירופה והמערב בכלל על אי הכרתם בקולקטיב האשכנזי כאירופאי או מערבי לכל דבר. אי הכרה זו הביאה קולקטיב זה, בעל כורחו, ללוואנט הצחיח (לטעמו), ועם עובדה זו הוא מתקשה להשלים. פרס ישראל מהווה עבורו מעין קומפנסציה רגשית על תיסכולו הרב. להיטותו של מפעל זה להתנאות במחלצות אירופאיות לבנבנות, כמו לא שייכות כלל לאיזורנו, הפכה אותו זה מכבר לבד”צ חילוני להכשרת הגזענות של ישראל הרשמית.
רובם הכמעט מוחלט של הזוכים הוא אשכנזי-חילוני, ולא מעטים מהם, איך לומר בלשון התקינות הפוליטית, מסתייגים באופן אקטיבי מהמזרחים ומתרבותם. תקצר היריעה מלציין את כולם, אך שניים מהם בולטים במיוחד: קרל פרנקנשטיין וראובן פויירשטיין. שניהם זכו בפרס ישראל לחינוך. שניהם ילידי גרמניה ולשניהם היו תיאוריות “מדעיות” נחרצות על פיגורם התרבותי של המזרחים. ספרו המפורסם של של פויירשטיין הוא “ילדי המלאח”, הרווי ב”הברקות מדעיות”, כמו: “הגורם הראשון המפריע לילד בן המלאח הוא תלת-הלשוניות…הילד משתמש כמעט תמיד…בניב יהודי-ערבי ובלשון צרפתית בעת ובעונה אחת: ואם הוא לומד בתלמוד תורה, הוא לומד גם עברית. בישובים הכפריים שבהרים, שומע הילד גם את הלשון הברברית. כידוע, קיימת הנחה, כי דו-לשוניות מזיקה לילד, אלא אם כן הוא שרוי בסביבה תרבותית מאד…” או:”הצפון אפריקאי נוטה להגזים בלשונו. אם הוא כועס מיד הוא קורא: `אני אהרוג אותך`; ערכן של המילים יורד. דבר זה הוא תוצאה של אוצר מילים דל…” או: “דלות לשונו של הצפון אפריקאי מתבטאת גם באי יכולתו לתאר את מצבו הרגשי…” מגוון ה”הברקות” של פויירשטיין, כולל “האשמתו” , בעיקר את יוצאי צפון אפריקה באינטנסיביות מינית, זיכה אותו, כאמור, בפרס ישראל. חברו, קרל פרנקנשטיין, החזיק באותן תיאוריות, ואף גיבה אותן במחקרים “מדעיים”.
פרנקנשטיין, בניגוד לחברו, כתב ספרים רבים בנושא תרבותם של המזרחים. אתעכב, בקצרה, רק על ספר אחד שלו: “עזובת הנוער”. את הספר הזה הוא כתב בשנת 1947. הבלוף הממסדי-אשכנזי מספר לנו, שהיחס המתנשא כלפי המזרחים נבע מתוקף העובדה שלאחר קום המדינה, כשהגיעו העליות המאסיביות (המוניות, בלשונו) מארצות האיסלם, האשכנזים לא הכירו את התרבות (פולקלור, בלשונם) המזרחית. והנה, ספרו של פרנקנשטיין מפריך, כרונולוגית, את השקר הזה. ספר זה, כפי שהוא כותב בהקדמה “…נאסף במשך עשר שנות עבודתי כפקיד מבחן של ממשלת ארץ-ישראל…” והספר גדוש בדעות קדומות מהזן הקמאי, תחת אצטלה “מדעית”. “בעיית העדות המזרחיות”, קובע פרנקנשטיין בפסקנות, “הינה בעלת חשיבות יוצאת מן הכלל, מאחר שריבויים הטבעי הגבוה של היהודים האלה מגביר יותר ויותר את משקלם הדמוגרפי, ואילו הניגוד שבין הפרימיטיביות בצורות חייהם לבין המציאות הציביליזטורית הסובבת אותם עלול לגרום, בפרט אצל צעיריהם, להתפתחות מסולפת של הפונקציות החברתיות…” כמו קלמן כצנלסון, גם פרנקנשטיין עושה הבחנה לא רק בין המזרחים לבין האשכנזים, הוא גם קובע שהמזרחים מפותחים, שכלית, פחות מהספרדים – הסמ”ך טי”תים. עישון, משחקי מזל, שכרות, גניבות, זנות ועוד, מזוהות אצל פרנקנשטיין עם המוצא המזרחי. המיניות המזרחית מסקרנת אותו מאד, והוא מתייחס אליה אפילו בתשוקה פרוורטית: “…מבלי שנעמוד כאן על הבעיה, אשר טרם נחקרה כל צרכה, של השפעת האקלים על הקונסטיטוציה המינית, נוכל לומר בבטחון כי עבירות מיניות שכיחות יותר אצל צעירים מזרחים, ובפרט אצל העזובים שביניהם, מאשר אצל צעירי אירופה. אין ספק כי עלינו להתחשב בכל מקרה עם היצרוניות האינטנסיבית יותר של הצעירים המזרחיים אם ברצוננו לבדוק את משמעות המעשים ההטרוסקסואליים וההומוסקסואליים המופיעים אצלם ולקבוע עד כמה מתבטאת בהם העזובה…”
פרנקנשטיין נאסף אל עמיו באמצע שנות ה-90, אך משנתו, שאפילו את קליפתה החיצונית לא דגדגתי, חיה, נושמת – ובעיקר בועטת באחורינו. זמן קצר לאחר מותו נערכה באוניברסיטה בירושלים הפגנה, שאותה יזם תא צ”ח (צדק חברתי), נגד משנתו הגזענית שנלמדה שם. תגובת האוניברסיטה לא איחרה להגיע: בבנין “טרומן” נערך כנס ענק להאלהת פועלו של הגזען. פויירשטיין, אם אינני טועה, עדיין בחיים. שני אנשים אלה, שכאמור אינם הגזענים היחידים שקיבלו פרס זה, מבטאים היטב את הרוח המפעמת בחלון הראווה של ישראל הרשמית, שמעניין לדעת שעדיין לא האשימה את הגויים באנטישמיות באי מתן פרס נובל לשני מדענים “מבריקים” אלה.
בעוד חודש וקצת יוענקו פרסי ישראל למחזור חדש של מקבלים. בניגוד לאשתקד, השנה יהיו שם מזרחי או שניים. יש לי חלום (שלא יתגשם, כנראה), שכאות מחאה נגד גזענותו של מפעל זה הם יסרבו לקבל את הפרס.