האישום: מרוקאי
לאחרונה זכיתי לשמוע הרצאה של איש שהגדיר את עצמו כ”בעל הבית של מדינת ישראל”. בשושלת המשפחתית של הדובר מצויה אושייה תרבותית נאצלת, ולקביעה שלו קדמו ההנחות הבאות: “בגלל המוצא שלי, בגלל המשפחה שלי, אני מרגיש שאני…” וכאן הגיע חיווי הבעלות, כמסקנה בלתי נמנעת שהיא תולדה ישירה של גניאולוגיה ושל גיאוגרפיה.
בין הדובר ההוא לבוז’י הרצוג לא עוברים קווי דמיון רבים מדי, אך הנחת היסוד האשכנזית על שליטה במשאבים ובחבלי ארץ משותפת להם ולרבים אחרים. הנחת היסוד לפיה לצאצאי המייפלאואר הישראלית מותרת ישראל על קנייניה הרוחניים והחומריים ועל מרחבי התודעה שלה מולידה את זעקת הקוזאק הנגזל בכל פעם שאוי אוי אוי, מישהו מסלסל ומשתלט לנו על הפלייליסט או נבחר חלילה לעמוד בראש מפלגה.
שלושה תארים קשר בוז’י הרצוג לעמיר פרץ, תארים שהודות למפעלם של אנשי ויקיליקס, זוכים להדהד עתה בריש גלי: בלתי מנוסה, אגרסיבי ומרוקאי. שלושה שמות תואר, כל אחד מאיר פן אחר באישיותו של ראש מפלגת העבודה דאז. הראשון לכאורה מקצועי, השני בעל נופך קרימינלי והשלישי – הישר מלקסיקון המידות והמעמדות של חברת הגזע הישראלית. “מרוקאי”, כמו “פולניה” הוא מסמן שחושף שדה סמנטי רחב שכל כולו אישום.
אם אדם הוא אגרסיבי, הרי שהיותו מרוקאי היא בבחינת נגזרת לוגית. דעו לכם ילדים והסכיתו ציבור הבוחרים, אשכנזים אינם קרימינלים ואל יטה לבבכם אחר מה שמספרים על אולמרט בתקשורת, שכן צאצאי המייסדים ואנשי ההתיישבות רק לעיתים נדירות חורגים מכללי האתיקט היורופאי, ולכן הם בעלי ניסיון ובלתי מרוקאים בעליל, היינו כשירים לנהל מדינה. מעתה אמרו: “אגרסיבי ומרוקאי” הנימוסי יותר מהקלישאה הציורית “מרוקאי סכין”.

הגזענות שהופנתה במהלך הפריימריז ההם כלפי עמיר פרץ הייתה בוטה גם אם מוסווית בחלקה, ונכתבו עליה כבר תלי תלים, אך כולנו יודעים שגזענות זו אינה חסרת תקדים ולצערי מקומה עוד יכירנה פה בעתיד. הרבה לפני שהייתה פה מדינה נאורה ודמוקרטית וביתר שאת מאז כינונה, בכל פעם שמזרחי (הנזהרים מההשתמעויות הפוליטיות, ביניהם בוז’י הרצוג, קוראים לנו ספרדים) מבקש לתבוע לעצמו או לקבוצתו זכויות פוליטיות, מיד מרחפות מעליו נורות אזהרה: סכנה לציביליזציה היהודית המודרנית, בערות, נגע הערביות ומה לא. אם המבקש נצרב היטב בכור ההיתוך ומתנהג כאשכנזי, אזי תמיד אפשר לטפול עליו איכות לקויה או חוסר התאמה. בלתי מנוסה לתפקיד באקדמיה, למעמד ציבורי, לתושבות במצפה בגליל או לכיבודים כאלה ואחרים.
סבא שלי, זכריה נעמן, שעלה לארץ מתימן ב-1912, הקים את מושב “טירת שלום” שליד נס ציונה. חליפת המכתבים המרתקת שלו עם ראשי היישוב, ביניהם לוי שקולניק, לימים רה”מ השלישי, חושפת את אי השוויון המשווע שאפיין את ההתיישבות עוד בראשיתה. אני נדרשת לסבי, על שום שבתכתובת זו הוא מופיע משום מה כ”זכריה מזרחי”, זאת מפני שהשם נעמן צלצל ערבי מדי באזניהם האירופאיות הרגישות של ראשי היישוב, והם ביקשו להעניק לו שם עברי, אבל לא עברי מדי (כמו “אשכול”), אלא כזה שישקף נאותה את מוצאו. סבי ופועלו, למותר לציין, לא זכו לפאר את ספרי ההיסטוריה מהם לומדים צאצאי תימנים, הונגרים, פולנים ומרוקאים, אגרסיבים יותר או פחות, כי ההיסטוריה היא כידוע של מנצחים, ומזרחים וערבים הם מנוצחי הנצח של מדינת היהודים.
כשמזרחים בישראל מוחים על המדיניות הפוליטית האחראית באופן ישיר לנחשולן המצמית של קבוצות מזוהות מאוד באוכלוסייה (“סוס בעל צבע שונה”, לשיטתו של השגריר דן קרצר) אנחנו מואשמים בבכיינות, במיקוד שליטה חיצוני, בחוסר שיתוף פעולה עם האתוס המריטוקרטי לפיו מי שרוצה ויכול – מצליח. המריטוקרטיה הישראלית חושפת את המצליחנים כבעלי גוון אחיד, לכל היותר ואריאציות על לובן, והיתר – מוזמנים לשבת אחר כבוד בחצרות האחוריות של מדינת ישראל ולהתעלס באהבהבי המוזיקה המזרחית שלהם.
עמיר פרץ, כמו סבי וחבריו, כמו האישים שלא נבחרו להתנוסס על שטרות כסף, זוכים רק לעיתים רחוקות לקבוע סדרי יום חברתיים ופוליטיים, כשהאישום “מרוקאי” אורב להם על כל צעד ושעל, גם בישראל 2011, גם במציאות שהגמוניה טוענים שהיא עיוורת צבעים. כשם שהבהיר בלי מורא האיש ההוא מההרצאה, תמיד יהיו פה מי שידאגו שבעלי מוצא כזה, ממשפחות כאלה, לעולם לא ירגישו פה בעלי בתים. מקסימום מנקי בתים.


