האם תתפרק הפוליטיקה השבטית שמאל-ימין

מי ינצח את נתניהו? זאת אין לדעת. מאז בחירת טראמפ הנבואה בבחירות ניתנה לשוטים. בקיץ 2016 היה לי עימות פומבי עם סוציולוג ידוע שהציג בכנס מאמר בו טען שטראמפ הוא בלתי “בחיר”. אני מצדי לא טענתי שטראמפ ייבחר, אלא שנבואתו חסרת בסיס ושלפוליטיקה יש דינמיקה בלתי צפויה משלה של הצטרפות והתנגדות.

המערכת הפוליטית הישראלית שבורה לגמרי. רוב המצביעים שאינם חרדים, דתיים או ערבים, חשים אי נחת ביחס למפלגות עבורן הם מצביעים, בלשון המעטה. לכן הכל נזיל, והמערכת הפוליטית תלויה על בלימה בשל שבטיות של ״שמאל-ימין״, המחביאה שאלות מעמדיות, תרבותיות ודתיות ואינה מאפשרת דיון והכרעה ענייניים בשום סוגיה. ה״שמאל״ מסמל כמובן חילוניות, מעמד יחסית גבוה ואשכנזיות, מה שמרוקן את המונח מתוכנו הסוציאל-דמוקרטי ומאפשר לאנשי ימין כלכלי ואף מדיני לשייך עצמם ל”שמאל” או למה שמכונה היום “גוש שמאל-מרכז”.

כך שהחידוש המשמעותי בתוצאות הפריימריז של העבודה הוא הבחירה בשני מנהיגים יוצאי מרוקו ובעלי סדר יום סוציאל-דמוקרטי (כזה או אחר, אמין או לא). שניהם מייצגים לא רק עמדות שונות, אלא מסלול שונה של מנהיגות מזרחית ורקע כלכלי-חברתי. בסוף שנות ה-80׳ ערכתי מחקר על פעילי ציבור בשלטון המקומי במכון ירושלים לחקר ישראל. הכוונה הייתה לבחון את יכולת ההתקדמות של פעילי ציבור מזרחים לעומת אשכנזים, והמסקנה הייתה שיש שני מסלולי התקדמות עבור מזרחים: קראתי להם מזרחים פריפריאלים (של אתנו-מעמד מזרחי נמוך) לעומת מזרחים מוביליים (מהמעמד הבינוני). הפריפריאלים היו ברובם יוצאי צפון אפריקה וצמחו כמנהיגי השלטון המקומי, וברובם נקלטו במפלגת ליכוד. המזרחים המוביליים התקדמו קודם כל בשירות הציבורי – בצבא, בהסתדרות, עובדי מדינה – והיו ברובם יוצאי ארצות אסיה שנקלטו בעיקר במפלגת עבודה. דוגמא לראשונים היו דוד לוי, מאיר שטרית ומשה קצב, ולקבוצה השנייה פואד בן אליעזר, ישראל קיסר ומשה שחל.

בניתוח הממצאים טענתי שהייצוג החסר של המזרחים בכנסת ובממשלה נבע בראש וראשונה מבלימת התקדמותם בליכוד דווקא, בו נוצר מעין “צוואר בקבוק”. בעבודה הם היו רבע עד שליש בכל רבדי ההיררכיה המפלגתית, החל מהמצביעים וחברי ועידה ועד לכנסת והממשלה. בליכוד הם היו כ-70 אחוז בקרב המצביעים והוועידה, אבל הצטמצמו מאד בכנסת ובממשלה – עד לייצוג נמוך יותר מזה שהיה להם בעבודה. הביטוי המובהק לבלימת המנהיגות המזרחית בליכוד אז היה כמובן מאבקו של דוד לוי מול ההנהגה האשכנזית שדחקה אותו. לפי הניתוח הזה, צוואר הבקבוק בליכוד אפשר את הצמיחה של ש”ס, שרק קמה מספר שנים קודם לכן, אבל מתוך מחאה נגד אפליית מזרחים במפד”ל ובאגודת ישראל.

מה זה מלמד על המאבק הנוכחי בתוך מפלגת העבודה? המאבק איננו בין “חדשים” לבין הממסד הוותיק, כפי שתומכי גבאי גורסים אלא בין שתי קבוצות שונות של מזרחים, המובחנות מעמדית ובמסלול ההתקדמות שלהם. הרקע השונה מייצר תפיסה, עמדות ומחויבויות שונות, הבאות לידי ביטוי בעמדה “סוציאל דמוקרטית” יותר רכה (בלשון המעטה) של גבאי, פקיד אוצר ומנהל בזק לשעבר, לעומת פרץ ראש עיריית שדרות ויו”ר ההסתדרות. הקרב צפוי להיות צמוד: חלק מן המצביעים יילך עם פרץ בגלל שהוא מדבר את השפה של המפלגה וצמח בתוכה, וחלק יילך עם גבאי בגלל היותו יותר “שקול ואחראי” – קרי “משוכנז”. לשניהם יש משהו “משלנו”, אבל גם משהו “זר”. החידוש הוא ששניהם עלו לשלב השני, ובעיקר שככל הנראה לא תהיה עזיבה המונית כמו שהייתה לאחר ניצחון פרץ על פרס ב-2005. אולם הנכונות ללכת אחרי מרוקאי זה או אחר אינה מספיקה – כדי לשנות באופן יסודי את המפלגה הזו ואת הדימוי שלה דרוש הרבה יותר.

עוד מעניין יהיה להיווכח איזו דינמיקה תיווצר אחרי ההכרעה בין שני המנהיגים: האם היריבות ביניהם תימשך, כפי שהיה נהוג בעבר, או שדווקא יהיה חידוש ותיווצר נכונות לעבודה משותפת? האם הם ישתפו פעולה כדי לשנות מן היסוד את מפלגת העבודה ולבנות גוש חוסם נתניהו, או שמא המפסיד יפרוש הביתה, למפלגה אחרת וינסה לחבל במנצח? אם שני המנהיגים האלה יתחילו לשתף פעולה כדי לחולל מהפך בעבודה ובמדינה, זה יהיה החידוש. כי עד כה קיפוח המזרחים על ידי איומי התעוררות “השד העדתי” התבטא בשלילת כל אפשרות ששני מזרחים יפעלו ביחד. אם הם יחברו לשתף פעולה נגד נתניהו, ההתקפה על זהותם המזרחית עשויה להיות כפולה ומכופלת – אבל היא בעצמה תיצור דינמיקה של דיון בנושא.

אסיים בעוד סיפור מן העבר. בשנת 98׳, כששלמה בן עמי ניסה להתמודד על ראשות המפלגה מול אהוד ברק, הצעתי לו לחבור לעמיר פרץ, שהיה אז מזכיר ההסתדרות. חיבור דומה לזה העומד על הפרק כעת, בין מזרחי ״מובילי״ ל״פריפריאלי״. באותה תקופה השיח המזרחי תפס תאוצה בעקבות ש”ס, וכולם חיפשו מנהיגים מזרחים לקשט בהם את רשימותיהם. מפלגת המרכז בחרה באיציק מרדכי, וברק הביא לעבודה את לוי. בן עמי אף העז לקרוא תגר ולהתמודד מול המועמד המובן מאליו: רמטכ”ל בן האליטות. אבל בן עמי שלל את הצעתי לחבור לעמיר פרץ. שני הפוליטיקאים המנוסים הללו הבינו היטב כי ברגע שיחברו יתעורר מיד השד העדתי במלוא עוצמתו – שהוא כמובן אשכנזי, ומתעורר כנגד התעצמות מזרחים – וישללו את הלגיטימיות של שניהם.

הכל שאלה של קונטקסט. להערכתי בן עמי ופרץ צדקו אז להימנע מלעורר את השד העדתי: אם היו חוברים אז הם היו מחוסלים פוליטית. השאלה הנשאלת כעת האם השיח המזרחי מספיק חזק ומגובש, לא רק כדי לאפשר בחירת שני מרוקאים כמתמודדים לראשות מפלגת העבודה, אלא גם כדי לתת גיבוי לחיבור בין פרץ וגבאי גם אחרי זה? ברור שבמקרה כזה יותקפו כ”השתלטות מזרחית”. אבל אם יהיה לשניהם האומץ המנהיגותי להנהיג יחד זאת תהיה בשורה מרעישה בעלת פוטנציאל לפרק את ההבניה העדתית של הפוליטיקה השבטית של שמאל-ימין. יהיה מעניין.