הגמל האשכנזי לא רואה את הדבשת

עודד ליפשיץ מציג עובדות נכונות בחלקן אך מתעלם מצדדים שאינם מתיישבים היטב עם נטיית ליבו. במילים אחרות, הוא מתייחס לעובדות היסטוריות באורח לא היסטורי. העובדות אצלו עומדות במקום, תקועות על שרטון. אך, עובדות היסטוריות הן תמיד חלק מתהליך. הן תמיד בתנועה. הן מתגשמות ומתבהרות תוך כדי התפתחות היסטורית. את ההיסטוריה ניתן להבין רק כתהליך, וכך צריך להבין את הגיבוש המעמדי בישראל ואת הפנים התרבותיים אתניים שלו.

על כן, פרשנות ההווה של עודד ליפשיץ מעוותת ועקומה. אין להווה שלו ממש היסטוריה ואין לו גם עתיד. ליפשיץ רוצה לראות את המציאות באמצעות תמונות סטילס, אך למעשה צריך לדמיין את ההיסטוריה החברתית בישראל כסרט בתנועה.

עכשו קצת נתונים היסטוריים. עד שנות ה-70, ישראל נחשבה למדינה שוויונית למדי. זה נכון. בעיקר משום שבדקו דברים מאוד מסויימים, כמו הכנסה נומינלית ולא שליטה או בעלות על משאבים. ההכנסות משכר היו אמנם נמוכות ודי שוות. אך הדיווחים התעלמו מגורמים חשובים אחרים ששיקפו את מיקומם המעמדי של אנשים, כמו נגישות לאדמה, להון ולעבודה קבועה ומסודרת.

ליפשיץ טוען כי הפערים המעמדיים בישראל נוצרו עם עליית הימין הליכודי לשלטון. זה נכון באופן חלקי בלבד. עם עליית הליכוד לשלטון התבררו יסודותיו של אי השוויון החברתי באופן ברור. עד אז הם היו מוסווים יחסית, תחת מלל ״סוציאליסטי״ ובעיקר דיווחים סטטיסטיים חלקיים. למעשה שלטונו של מנחם בגין והליברלים שחברו לליכוד, המשיך במדיניות של דיכוי כלכלי אשכנזי. עם ההמשך, ובמיוחד עם לכתו של מנחם בגין וכינונה של ממשלת האחדות הלאומית של 1985, באה גם ההחרפה בהבדלים המעמדיים.

באמצע שנות ה-80 מדינת ישראל עברה למשק פתוח ולתחרות נוקשה הרבה יותר מהשנים הקודמות. המדינה חיסלה בצעדים נחרצים ביותר את התערבותה במשק וצמצמה באופן דרסטי את תפקודיה כמדינת רווחה (זוכרים את שמעון פרס, את מודעי, את התוכנית להבראת המשק ואת חיסולה חברת העובדים של ההסתדרות?) כך גם גדלו הפערים. כפועל יוצא מכל אלה, מה שהיה בגדר פוטנציאל של אי שוויון בשנות ה-70 הפך לפערים מעמדיים בשנות ה-2000.

ליפשיץ אינו מצליח לנסח היגיון פוליטי המסביר מציאות חברתית ופוליטית עכשווית. כל שהוא אומר הוא שמציאות זו היא מעוותת. העיוות בא, לטענתו, מהסתה והסחת דעת של מי שהוא קורא עסקני קיפוח. לשיטתו אין מעמדות וניצול, יש רק הסתה והסחת דעת.

הסבר זה אינו מתאים לעובדות ההיסטוריות. על כן, ליפשיץ, כמו אשכנזים רבים אחרים, ״מבקשי טוב״, אך סומים לדינמיקה חברתית ופוליטית, אינו מצליח לזהות את הדבשת שיש על גב הגמל הנקרא על שמו: גמל אשכנזי.

אין ספק שישנם עסקנים פוליטיים (גם ממוצא נומינלי ״מזרחי״) המנצלים את הדיכוי הכלכלי באמצעות הסתה חברתית. אבל, מה שחשוב לזכור הוא שפערים מעמדיים ודיכוי מעמדי וכלכלי אינו ״המצאה״. זוהי מציאות. בדיכוי זה יש בהחלט מעמדות חברתיים; מעמדות חברתיים עם חפיפה עמוקה לאתניות תוצרת ישראל.

אשכנזיות הפכה לאתניות הגמונית בישראל. יהודים שבאו מאירופה באו מחוסרי כל. את ההון המשפחתי צברו משפחות רבות של יהודים אירופאים – בישראל. את התרוששותם הכלכלית והחברתית של משפחות יהודיות רבות שהגיעו ממדינות מזרח תיכוניות הן חוו בישראל. מכאן נובע כי אשכנזים ומזרחים נוצרו בישראל. הם ״צברים״.

האשכנזיות אינה מיקשה אחת. גם לא המזרחיות. למשל, ישנם אשכנזים החיים בקיבוצים או במושבים. ישנם אשכנזים שמנהלים את חייהם בערים. גם למזרחיות יש מופעים חברתיים שונים. יש מזרחים החיים בעיירות פיתוח. יש מזרחים החיים במושבים – מספר קטן – אבל בהחלט קיים. אלה רוצים את מה שמושבים אשכנזים קיבלו. על כן הם מדברים כמו אשכנזים. אך, מה שברור הוא שבגדול יש חפיפה עמוקה ובעלת משקל בין מעמד ובין שיוך סטטוס. מעמדות אלה נוצרו בישראל.

מבחינה זו, כלכלת הימין של תנועת העבודה ומפא״י שונה אך במעט מכלכלת הימין של תנועת החירות והליכוד. כמובן שהיו ״קברניטים״ שונים, אבל הפער במדיניות הכלכלית היה קטן הרבה יותר ממה שאשכנזים בסגנונו של עודד ליפשיץ היו רוצים שנאמין.

בשני המקרים, ההסכמה על ניצול ושיסוי כלכלי היתה משתלמת לאשכנזים ב״שמאל״ של תנועת העבודה ולאשכנזים ״בימין״ של תנועת החירות. יותר מכך, אין ספק שיהודים דתיים-לאומיים נהנו בשתי צורותיו של הדיכוי הכלכלי גם אם זה היה תחת ״קברניטי כלכלה״ שונים. כולם היו יהודים-ישראלים ואשכנזים.

זה נכון שישנם כאלה שנולדו להורים מהמזרח התיכון אשר צמחו אל תוך קהילת האשכנזיות. זה נכון אם כי מספרם מועט. זה נכון גם שישנם מעטים שנולדו אשכנזים והפכו למזרחים בישראל. מספרם קטן עוד יותר. אבל, מוביליות חברתית ״חיובית״ כלפי מעלה, או מוביליות ״שלילית״ כלפי מטה, למרות קיומן, אינה משנה את המציאות הכלכלית של מעמדות חברתיים עליונים ואשכנזיים, ומעמדות תחתונים ומזרחיים.

לזה כמובן צריך להוסיף את התרוששותם של פלסטינים ישראלים ב-70 השנה האחרונות. מורכבות זו היא מעל לכוחותיו של עודד ליפשיץ; אין הוא מסוגל לראות זאת; ולבטח אין הוא מסוגל להבין דינמיקה חברתית וכלכלית שכזו.

ליפשיץ בעיקר מבקש נחמות; הוא מבקש אותות של כבוד אבוד, הכבוד האבוד של האשכנזיות הפטרונית. במציאות כלכלית מעמדית ואתנית הקיימת בישראל אין מקום להרבה נוסטלגיה ולשקרים רומנטיים. עודד ליפשיץ הוא רומנטיקן נוסטלגי ובעיקר שקרן רומנטי. הוא חי בעולם של פטרונות אשכנזית. בדיוק בגלל זה אין סבלנות להיסטוריה שלו התקועה על שרטון הפריבילגיה האשכנזית, מבלי לדעת זאת ומבלי להכיר בכך.