הדרך לשלום עוברת בשתי מדינות עם גבולות פתוחים

דבר מוזר קרה לפתרון שתי המדינות. מצד אחד, כבר כמעט 25 שנה הוא נתפס כדרך היחידה כמעט להביא להסדר לסכסוך הישראלי-פלסטיני. כך הוא נתפס על ידי רוב הציבור בישראל, כולל חלקים ניכרים במרכז-ימין. כך הוא נתפס  על ידי רוב משמעותי בקרב הציבור הפלסטיני, גם בתוך ישראל וגם בגדה המערבית ובעזה, ובוודאי שכך הוא נתפס על ידי הקהילה הבינלאומית. היוזמה הסעודית וההחלטה של מועצת הביטחון של האו”ם בשנה שעברה הן עדויות לכך. מצד שני, למרות ההסכמה הרחבה סביבו, הפתרון זה לא הביא הסדר. אפשר לומר כמעט ההפך.

אפשר לבכות את המצב הזה, ואפשר לנסות להבין מדוע הפתרון הזה לא מביא את התוצאות המקוות. זה מה שאני מנסה לעשות.

לדעתי יש שלוש סיבות מרכזיות לכשלון הזה: הראשונה היא שישראל פשוט חזקה מדי. לאחר המהפכות וההפיכות בעולם הערבי, חלק ניכר מהיהודים הישראלים אף השתכנעו עוד יותר שכדאי להם להעדיף את המצב הקיים על ההסדר המוצע. מבחינתם, זו מסקנה תועלתנית טהורה, שכן שום עמדה מוסרית לא יכולה להכשיר הפקעה ממושכת של זכויות האדם והאזרח הכרוכה בקיום שלטון האפרטהייד בגדה המערבית.

ההסבר השני הוא שהמקסימום הישראלי לא מגיע למינימום הפלסטיני. מבחינת הפלסטינים, המינימום הוא מדינה פלסטינית עצמאית ובת-קיימא בגדה המערבית ועזה בגבולות 1967 ללא התנחלויות וכיבוש ישראל. אבל ישראל לא מעוניינת בפינוי מאסיבי של התנחלויות, שכן היא חוששת שפינוי כזה יסכן את אחדות העם ואת היציבות של המערכת הפוליטית עד כדי זליגה למלחמת אזרחים. גם אם ישראל כובלת את עצמה בעניין ההתנחלויות במכוון, או לכל הפחות מתוך עצימת עיניים או קלות דעת, אין ספק שזו אכן מגבלה משמעותית מאוד. לפיכך, לאור מאזן הכוחות הפנימי בישראל, ספק רב אם אפשר לבצע הפינוי הנדרש גם אם תקום ממשלה שתרצה בכך.

ההסבר השלישי הוא שבצד הפלסטיני אין התלהבות של ממש להסדר שתי המדינות במתכונתו הנוכחית. אין התלהבות להסדר שישאיר בידי הפלסטינים חמישית ממולדתם ההיסטורית, בלי לתקן את העוול שנעשה להם ב-1948 באמצעות החזרת הפליטים למקומותיהם. אין זה סוד שתמיכת חלק ניכר מהפלסטינים בפתרון שתי המדינות מקורה בהכרה במאזן הכוחות הנוטה לצדה של ישראל, ולא משום הכרה בזכותו של היריב.

את התודעה הזו מכבסים בדרך כלל בביטוי “צדק יחסי” (“אלעדל אלניסבי”), המהווה תימה עיקרית בשיח הפלסטיני. אולם למעשה, לא מדובר בצדק יחסי. מדובר ביחס מאולץ לצדק. הסדר שייעשה בדרך הזו עלול לטפח את המרמור וההשפלה אצל הפלסטינים.

היום הקשה ביותר בהיסטוריה של העם הפלסטיני עלול להיות דווקא שנה לאחר חתימת הסכם על פי המתכונת הנוכחית של חלוקת הארץ לשתי מדינות, שכן אז הפלסטינים יבינו שסכסוך של מאה שנים הותיר אותם עם מדינה מינוס, בלי יכולת לספק בית לאומי אמיתי לעם שלהם ומבלי לתקן את העוולות של מלחמת  1948. התסכול הזה עלול להפוך את הסכם שתי המדינות ללא יותר מהודנה בין מלחמות.

בשנה וחצי האחרונות אני שותף לתנועה בשם “שתי מדינות מולדת אחת”. בתנועה הזו אנחנו  מציעים שותפות במה ששני הצדדים תופסים כמולדת שלהם. אני חייב להדגיש: רוב רובם של הפלסטינים אינם יכולים להכיר בכך שישראל היא “מולדת היסטורית” ליהודים. אבל אפשר ומספיק בהחלט להכיר בזיקה ההיסטורית של שני העמים לארץ הזו. עלינו להכיר בכך שבשלב כלשהו במאה שנות הסכסוך נולדו וצמחו כאן שני עמים, ולפיכך זוהי מולדתם המשותפת. מבחינת הפלסטינים, זו יכולה להיחשב כהולדה בעוולה – אבל הולדה. משכך, מדובר בעיקר בהכרה מכאן להבא, המותנית בתיקון העוולה מבלי ליצור עוולה אחרת.

ההכרה בזיקה ההדדית הזו לא חייבת להוביל למדינה אחת. ההצעה הזו אינה ריאלית. בעתיד הנראה לעין היא לא תזכה בתמיכת הקהילייה הבין-לאומית והיא אינה יכולה לזכות בתמיכה משמעותית כלשהי בתוך החברה היהודית ישראלית, החוששת מאובדן הציביון הנוכחי של מדינת ישראל. העמדה שלי המדינה האחת אינה עמדה מוסרית, כי אם מתבססת על ריאל-פוליטיק בלבד.

בשל כל זאת, אנחנו תומכים בשתי מדינות, פלסטין וישראל, בגבולות 1967. אבל אנחנו מציעים שהגבול בין שתי המדינות האלה יהיה פתוח. בדרך הזו, נחזיר במידה רבה את פלסטין לפלסטינים מבלי לקחת אותה מהיהודים הישראלים. השותפות בין שתי המדינות והגבולות הפתוחים יעמדו על בסיס ההכרה בזיקה של שני העמים לכל הארץ ומבלי צורך לחתוך בבשר החי של הארץ המולדת המשותפת באמצעות  חומות מכוערות ומכערות. היא תאפשר לפליטים הפלסטינים לחזור לפלסטין, להפוך לאזרחי המדינה הפלסטינית העצמאית, ולנוע באופן חופשי במרחבי המולדת ההיסטורית שלהם, כולל במדינת ישראל של היום.

השותפות הזו גם תאפשר למתנחלים להישאר כתושבים במדינת פלסטין, בכפוף לפירוק התשתית הקולוניאלית עליהן בנויות ההתנחלויות כיום, ומבלי לפגוע בזכויות בעלי האדמה הפלסטינים או בהקמתה של מדינת לאום פלסטינית בת-קיימא בגדה המערבית וברצועת עזה. אינני מקל ראש בכך שההתנחלויות היום מהוות פשע מלחמה. אבל במסגרת הסכם כולל ורחב ובמיוחד בתהליך של דה-קולוניזציה, המתנחלים וההתנחלויות יכולים להפוך לעניין שניתן להסדרה.

פלסטינים וישראלים, יהודים וערבים, כולל כמובן פלסטינים אזרחי ישראל שמעמדם לא ייפגע, יהיו גם אזרחי מדינותיהם וגם תושבי המולדת המשותפת, שבה יוכלו לנוע, לסחור ולהתגורר בחופשיות. בשלב הראשון, עד ייצוב ההסדר, הוא יבוצע באופן הדרגתי ומבוקר. המוסדות משותפים יבטיחו את השותפות בין שתי המדינות במתכונת המוצעת. פתרון זה מתמודד עם שניים מהחסמים שציינתי בהתחלה: עם הקושי של ישראל לפנות התנחלויות ועם הקושי של הפלסטינים להסתפק בעשרים אחוז ממולדתם ההיסטורית. הוא עשוי להקל גם את ההתמודדות עם החסם הראשון – מה שהיהודים בישראל רואים כחוסר הכדאיות של הסדר – שכן הוא בנוי על העיקרון של “זה נהנה וזה נהנה גם כן”.

הסדר כזה גם ישפר באופן משמעותי את היחסים השבריריים בין הרוב היהודי השולט בישראל לבין המיעוט הלאומי (חסר ההכרה) הפלסטיני בישראל, שכן הוא יבטיח שמדינת הלאום שלהם תנהל יחסים קרובים עם מדינתם. הרי בגדר ציפייה סבירה הוא שמדינת לאום פלסטינית עלובה, מתוסכלת ולפיכך עוינת לישראל – מה שהפתרון המוצע מבקש למנוע, תשפיע באופן שלילי על יחסי היהודים והפלסטינים בתוך ישראל.

בקיצור, שתי מדינות אבל מולדת אחת. זו הדרך.

מחר, שלישי 21.11, ייערך כינוס של התנועה בבית מזי”א בירושלים. ישתתפו בו, בין השאר, הרב אבי גיסר, ח״כ איימן עודה, ח״כ תמר זנדברג, הרבה תמר אלעד-אפלבאום ופעילי התנועה. לכל הפרטים ולקניית כרטיס

עו”ד אמיר פאח’ורי, חבר בתנועת “שתי מדינות – מולדת אחת”