אני קורא את סיכום הדיון המיוחד שהתנהל בוועדת הכספים של הכנסת בנושא המשבר במפעל “פרי הגליל”, לאחר שאלות חוזרות ונשנות של חברי הכנסת, מודה עודד גרוס, המנהל החדש של “ויטה פרי הגליל”;
“המפעל עדיין מרוויח ואחת הבעיות היא, שבתחום הניהול אפשר היה לעשות דברים שונים. החברה הציבורית מכילה 3 חברות שהסינרגיה ביניהן לא מושלמת”.
אני נעצר בביטוי “הסינרגיה ביניהן לא מושלמת”, איזה עידון פואטי, איזו יצירתיות לשונית מפגין המנכ”ל, יצירתיות המסתירה את העובדה שניהול החברה הוא כישלון מוחלט ושהעובדים קשי היום בחצור הגלילית הם הקורבנות שמשלמים את מחיר כשלון הבעלים ומחדלי המנהלים. הלשון הכלכלית היא לעיתים חזיון תעתועים, להטוטי כזבים, מופע אקרובאטיקה ונשף מסיכות שנועד להסתיר את המציאות, היא הופכת נבלים לגיבורים ותמי לב לרשעים. לצד החידוש “סינרגיה לא מושלמת”, אפשר למצוא את “הבראת המפעל” תחבולה לשונית שמטרתה הסתרת העובדה שמדובר בפיטורי עובדים, ואת “גמישות תעסוקתית”, מושג אלסטי שמשמעותו פגיעה בזכויות עובדים ומתן אפשרות להיפטר מהם בקלות.
בקריאת הדברים אני שם לב לעובדה נוספת, נציגי משרד האוצר, שליטיה הכל-יכולים של המדיניות הכלכלית בישראל, נעדרים מדיון החירום הזה בכנסת. ההיעדרות אינה מקרית, זו היעדרות דתית אידיאולוגית. בעוד נשיאים וממשלות ברחבי העולם יוזמים ממש בימים אלה בקדחתנות תכניות חירום לטפל בתוצאות אחד המשברים הכלכליים החמורים ביותר שפקד את העולם במאה השנים האחרונות, באמצעות הגדלת הגירעון בתקציב, הזרמת כספים למוסדות הפיננסים, הלאמת בנקים, יצירת מקומות תעסוקה במימון ציבורי, הרחבת הזכות לדמי אבטלה והשקעה בהכשרה מקצועית של עובדים ומובטלים, אצלנו מנהיגי המדיניות הכלכלית שאננים ואדישים לחלוטין. כאן נותרו אחרוני החסידים השוטים של כנסיית השוק החופשי, אלה המאמינים באדיקות שלמדינה אין אחריות לגורלם הכלכלי והחברתי של תושביה, שבטוחים שבטווח הארוך, היד הנעלמה והמופלאה של כוחות השוק תדאג לעתידם של פועלות ופועלי “פרי הגליל” וילדיהם.
אולם “פרי הגליל” הוא רק קובייה אחת באפקט הדומינו הזה. על פי עדותו של יונה פרטוק נציג ההסתדרות בגליל העליון, מצפון לחצור הגלילית, בקרית שמונה, עבדו עד לאחרונה במפעל הטקסטיל “גיבור ספורט” 450 עובדים, עתה נותרו שם רק 70 עובדים, שם גם נסגר לאחרונה מפעל “אטמור” שהותיר 45 עובדים ללא פרנסה. לפני שבועיים הודיעה הנהלת מפעל “חנית סיבית” המייצר חוטים שהיא עומדת לסגור את המפעל ולפטר את 23 העובדות והעובדים.
הקריסה הזו מתרחשת גם באזורים אחרים בפריפריה, מהטעם הפשוט שהקורבנות הראשונים של המשבר הכלכלי העולמי הם העובדים המוחלשים, עובדי התעשיות המסורתיות, עובדי הטקסטיל והמזון, מפעלים ששוכנים בישראל בפריפריה, בעיקר בעיירות הפיתוח. אותן Company Towns, שהן בעצם מפעלים שיש להם יישוב, כשאשר המפעל קורס, קורסת איתו העיירה. ועם הקריסה מתרחש הריטואל הקבוע והטרגי של זעקות השבר, שריפת הצמיגים והעלייה לרגל של פוליטיקאים חנפנים. אולם הפריפריה מעולם לא עניינה את המנהיגות הכלכלית והפוליטית הישראלית, אם בוחנים את הקצאת המשאבים הממשלתית לאזורים שונים בארבעים השנים האחרונות מגיעים למסקנה שהפריפריה היחידה שעניינה את מקבלי ההחלטות בישראל הייתה יהודה ושומרון ורמת הגולן.
“יצירת תעסוקה”, “בניית תשתיות חינוכיות” הן קלישאות חבוטות בנאום הבחירות של כל פוליטיקאי מתחיל. במקרה הטוב כשהפוליטיקאים לא עומדים בלחץ הם מקימים ועדה “ליצירת תעסוקה בפריפריה”, ועדה אחת כזו שהקים משרד התמ”ת לאחרונה, ועדת בראשות התעשיין דן פרופר שהגישה את מסקנותיה לפני מספר חודשים, אני מניח ש”דו”ח פרופר” כבר מצא את מקומו בפסגת ערימת כרכי הועדות הבין משרדיות שעסקו במצב הפריפריה. חוק עידוד השקעות הון שמטרתו להעניק העדפה להקמת מפעלים בפריפריה באמצעות מענקים ממשלתיים והטבות מס, הזרים, על פי מחקר של בנק ישראל ומחקרים אחרים, הון רב לכיסיהם של המשקיעים בעלי ההון ולא לתושבי הפריפריה. מפוטרי מפעל “פולגת” בקרית גת, שמומן במשך שנים בכספי ציבור, יכולים לספר על העסקה הפיננסית הסיבובית של צמד הספקולנטים צבי ברנבוים ועופר גלעד שרכשו את המפעל משכו לכיסם 34 מיליון שקל דיבידנד מקופת המפעל, פיטרו 300 עובדים סגרו את המפעל ונעלמו לאחר זמן קצר מקרית גת. גם אז, כמו השבוע וכמו בשנים קודמות, הצמיגים בערו, הפוליטיקאים נאמו והיד הנעלמה של כוחות השוק פעלה את פעולתה.
גרסה שונה מעט של המאמר פורסמה היום ב”מעריב”.