היחצנית הטובה ביותר של תנועת החרם

לפני כ-15 שנה, בעודי מהגרת טרייה ודוברת גרמנית רצוצה, כזו שמתלהבת מהיכולת לזכות בפרס על חידת רדיו, עניתי לשאלה פשוטה על דרום אפריקה וזכיתי בפרס: שני כרטיסי קולנוע לסרט ״להתראות, בפאנה״. הלכתי עם חברתי, פעילת תעאיוש לשעבר, שקצה בשדות ההרס הציוניים ועזבה גם היא בשלהי האינתיפאדה השנייה. מצאנו את עצמנו בקומפלקס בתי הקולנוע של סוני סנטר בברלין, על שטיח אדום שבסופו כוס שמפניה ופופקורן. אחרי הסרט, שמתאר את תקופת כליאתו של נלסון מנדלה ברובין איילנד והתיידדותו עם שומר הראש הלבן שלו, ג׳יימס גריגורי, היתה שיחה עם בתו של שומר הראש – שהוטסה לכבוד האירוע מדרום אפריקה. בחוץ, מצאנו שולחנות ערוכים בכל טוב, אוכל ובעיקר יין דרום אפריקאי והתחלנו להתחכך בשגרירים רבים של מדינות אפריקאיות ואירופאיות שהוזמנו מבלי שיפתרו חידה רדיופונית. התחוור לנו, שנחתנו ברכות לאירוע יחסי ציבור של שגרירות דרום אפריקה בגרמניה, שמטרתו היתה לשנות את תדמיתה כמדינת אפרטהייד ולגרום לכך שאנשים יפסיקו את החרם עליה.

התברר שיותר מעשר שנים אחרי תום האפרטהייד, אנשים עוברים בסופרמרקטים ליד שדרות בקבוקי היין שמסודרים לפי ארצות, והבקבוקים הדרום אפריקאים נותרים ללא מגע יד אדם. האסוציאציה ״דרום אפריקה-אפרטהייד-בויקוט״ היתה חזקה יותר מכל מציאות פוליטית. זו עובדה מוכרת לכל מומחי השיווק: לתדמית של מוצר יש חיי מדף ארוכים יותר מהמציאות. סובארו, למשל, נתפסה כמכונית עממית ולא יקרה, גם אחרי שמחירה עלה מאוד.

מנגד, חרם צרכנים הוכח כטקטיקה מקובלת וחשובה ליצירת שינוי פוליטי. דוגמא לכך מהווה קמפיין הבד״ס (BDS) הקורא לסנקציות על ישראל, למשיכת השקעות ולחרם של צרכנים.

מסלול עוקף שב״כ

החרם הוא פעולה של אנשים פרטיים, שלא בהכרח מאוגדים בארגון כלשהו. הדבר היחיד שמשותף להם הוא התמיכה בקמפיין כולו או בחלק ממנו ברגע נתון: הם יכולים לפעול כקבוצה ולקרוא לאוניברסיטה שלהם למשוך השקעות מישראל, הם יכולים לא לקנות מוצרים ישראליים, לא לטוס לישראל או לשכנע את חבריהם לא לעשות זאת גם. לפעמים הם אפילו לא מודעים לכך שהם עושים חרם (מה שנקרא ״חרם שקט״); הם פשוט עוברים בסופרמרקט, אחרי שראו אתמול בכלי התקשורת את תמונתה של אחות פלסטינית שנרצחה על ידי צלף ישראלי, וזה לא מעורר תיאבון. התגובות הלא מודעות שלנו חזקות יותר מכל סרטון של דובר צה״ל. תחושת הרתיעה אל מול תמונה של חייל הפולש לביתה של משפחה פלסטינית או צוהל אחרי רצח של פלסטינים, חזקה יותר מכל טיעון רציונלי כזה או אחר. מרבית הישראלים-יהודים שהם חלק מהתוקפנים ושותפים לפשע, נזקקים להגן על האשמה והבושה ע״י טיעונים רציונליים למיניהם או הכחשה (״למה הם התקרבו לגדר?״/״אם עצרו אותו, בטח יש לכך סיבה״, גם אם זה ילד בן ארבע). אנשים פחות מעורבים, כמו קהל המחרימים בחו״ל, פחות מתרשמים מהפרופגנדה של דו״צ והדחייה המתעוררת בהם עוברת דרך הקיבה ולא דרך הראש.  

ישראל מפעילה כוח רב כדי למנוע את הגדרתה כמדינת אפרטהייד, מכיוון שאפרטהייד הולך יד ביד עם חרם – ולך תשפיע עכשיו על מיגל מברצלונה שקורא לליונל מסי לבטל את המשחק בישראל. אחד הקשיים שאיתם מתמודדת ההסברה הישראלית, הוא שלתנועות חרם יש היסטוריה ארוכה להישען עליה: מסעות חרם בארה״ב או למשל קריאות החרם של גנדי, שקרא להודים להחרים מוצרים אנגליים ולקנות מוצרים הודיים. הוא האמין בהתנגדות פאסיווית, שתעביר את דעת הקהל לתמיכה בהודו ובשחרורה. החרם על דרום אפריקה הוא הדוגמא הטרייה ביותר להצלחה של קמפיין כזה, יחד עם גורמים נוספים, לגרום להתפרקות משטר האפרטהייד. בתנועות חרם הכוח עובר לאנשים הפרטיים ולעולם האסוציאציות שלהם – מדובר במסלול עוקף שב״כ, ולכן אין לישראל שום יכולת לשלוט עליו, ואין ארגון שאפשר לשתול בו משת״פים. מישהו פרטי יכול לארגן עצומה שקוראת ללורד לא להגיע לישראל, עליה חותמים אנשים מכל העולם והיא מבטלת. ההסברה הישראלית משתוללת, מודעת עמוד שלם מתפרסמת ב״וושינגטון פוסט״ ויש התקפה כוללת על ניו זילנד כולה כמדינה.

ארגונים שונים יכולים להצטרף לקריאה, בעקבות פעולה של יחידים בתוך הארגון שמעבירים החלטה כזו. באופן הזה, איגודי עובדים יכולים להרחיב את פעולת החרם ולהורות לעובדיהם לא לשתף פעולה עם ממשלת ישראל, או ארגונים בחברה הפלסטינית האזרחית קוראים לאחרים להצטרף אליהם ולתמוך בהם. אולם תנועת החרם עצמה אינה ארגון שאפשר לשלוט בו. מדובר ברעיון, ולכן הוא מעבר לגבולות השליטה של המדינה. מדובר בקריאה להחרים, שאיתה אפשר להזדהות או לא, לחתום עליה או לא. מה שמדינה טוטליטרית עושה עם רעיונות, הוא לאסור את האנשים שמפיצים אותם, לרגל אחריהם, לאיים עליהם ולזרוע פחד. זה מה שישראל ניסתה לעשות, ועדיין מנהלת קרב בלימה שבו ככל שהיא יותר חסרת אונים, כך היא מגיעה לפעולות אבסורדית שפועלות לטובת החרם.

אחת הדוגמאות למסע הפחדה כזה התרחשה בארגון הקול היהודי לשלום צודק במזה״ת (שבו אני חברה). עיתונאי (לפחות במונחים ישראליים) של ה”ג׳רוזלם פוסט”, התקשר לבנק הפרטי שבו לארגון יש חשבון, התריע על כך שמדובר בארגון אנטישמי ובעקבות כך נסגר חשבון הבנק של הארגון. במקביל לפתיחת חשבון בבנק של המדינה, הצטברו על שולחנם של מנהל הבנק מכתבי מחאה רבים של אזרחים גרמניים, ארגונים של החברה האזרחית וארגונים אחרים שיש להם חשבון בבנק – שאיימו לעזוב את הבנק אם החשבון לא יוחזר לפעילות רגילה. זו הפעם הראשונה בגרמניה של אחרי 1945, שבה חשבון בנק של ארגון יהודי נסגר מסיבות פוליטיות. לנו נמסר כארגון, שהסיבה לכך היא חתימתנו על הקריאה לבד״ס ושאם נסיר אותה, יוחזר לנו החשבון מיד. כמובן שלא עשינו זאת, ולאחר מו״מ ממושך עם הבנק חשבוננו הוחזר לפעילות. אבל גם אלמלא חזר: בזמן הזה התנהל קמפיין שלם שבו עשרות אנשים כתבו לבנק, כולם דיברו על החרם, דנו ברעיון ועסקו בעצומות – כולל אחת של הקול היהודי לשלום מארה״ב, החתום גם הוא על הקריאה הזו. מנהלי הבנק, כמו גם אחרים בחברה האזרחית, נאלצים אז לבחור בין שתי עמדות של קבוצות יהודיות: הקהילה היהודית הרשמית וארגוני שלום מהעולם ומישראל.

באופן הזה, היהודים מדברים בקולות רבים ומתרחקים יותר ויותר מהמדיניות הישראלית, וגם תורמים לכך ש״יהודים״ לא יופיעו כקבוצה אחידה שקשורה לישראל וממשלתה ונתפסת כשגרירות מקומית. אז אפשר להפחיד ככה אנשים ולהכתים אותם בתואר ״אנטישמי״ מצד אחד; מצד שני, השימוש בתואר הזה נהיה כל כך סיטונאי, שהוא מאבד משמעות או משנה אותה ועם הזמן מספר האנטישמים בעולם גדל בכמות מסחררת והופך למועדון כמעט נחשק: סטיבן הוקינג עליו השלום, אנג׳לה דייויס, קן לואץ׳, ג׳ודית באטלר, דניאל בויארין, קייט טמפסט, פורטיסהד ועוד אלפים רבים.

למעשה, ישראל היא המקדמת הכי טובה של תנועת החרם. לפי התיאוריה של גנדי (זוכרים, איך ברגעים של בושה ישראלים אומרים ״למה לפלסטינים אין גנדי?״ אז הנה, יש), ככל שההתנגדות תהיה יותר פאסיווית, כך דעת הקהל תיטה לטובת הקורבן. מצב הרוח הישראלי של תחושת ניצחון וחוסר יכולת לקרוא את המציאות, מחזק את תחושת הקורבנות של התוקפנים היהודים בישראל, שמתבצרים בקורבנותיותם ויורים מהמבצר לכל הכיוונים. אלו שירו ורוצחים על בסיס יומיומי, מרגישים מאוימים ומייחסים את האיום הזה למשהו חיצוני. וכך לורד על צבא מעריציה הם הסכנה, כי מדובר בעוד אנטישמית שרוצה להשמיד את מדינת ישראל או לכל הפחות אשה פתיה שנפלה קורבן ללחצים. לאחרונה התברר שהסכנה יכולה לבוא גם מצדו של שחקן כדורגל מצליח, כזה שעומד בהאשמות על העלמת מס ומתגבר, אבל נבהל מאיומים מדומיינים (או לחלופין לא מסוגל אפילו לממן כמה שומרי ראש).

מצב כזה יוצר איבוד עשתונות של התוקפן, שנהיה עוד יותר תוקפני וחסר גבולות, לצד הזדהות יותר גדולה של אנשים בעולם עם הקורבנות שלו. ישראלים חיים בתוך בועה שבה הם יוצרים את המוטיבציה של אחרים להחרים אותם, עושים סרטים נגד זה ומספרים למחרימים כמה מקסים בים המלח/אילת/תל אביב, עפים על עצמם, עוברים מירי חסר אבחנה לירי צלפים מדויק ומופתעים כל פעם מחדש שהם חווים דחיה. זה לא סביר שמישהו ירצה להתרחק מאנשים שיורים בכזו קלות?!

הדמוקרטיה היחידה

השחקנית אסתי זקהיים כתבה בפייסבוק לא מזמן על אירוע בפסטיבל קולנוע שבו נכחה. איגוד קולנוע בלגי הצהיר שם על תמיכה בבד”ס, ולדבריה היא הפכה אז ל״נציב מלח״ – אולם התעשתה וסיימה את דבריה מול הקהל במשפט: ״Israel is the only democracy in the Middle East. Israel guarantees equal right to minorities of all religions as well as women and LGBT״.

זה משפט שגם נתניהו יכול היה להגיד, ועוד אחת מהרבה מאוד דוגמאות לחיים בבועה. ככה גם מגיבים גם ישראלים רבים שפתאום מגלים שהבד”ס חי ובועט, אבל לא באצטדיון ליד הבית. רוב הישראלים ככולם שולפים משפטים שדקלמנו בתנועת הנוער לפני 40 שנה, כאילו אם נגיד אותם זו תהיה מציאות וגם שאקירה תלך על זה ולסחורת ״דרקוני הטרור״ או ״עפיפוני הטרור״ יש קונים. רק נגיד ״דמוקרטיה״ ופוףףף ייעלמו להם מיליוני פלסטינים מהעולם, ישראלים יוכלו להתחתן עם מי שהם רוצים ונמר עם גדי ירבץ.

אבל יש נשים רבות בעולם שמגיבות אחרת לאי צדק והרסנות ויוצאות נגד הכוח הממית. אירלנד (אחת מהמדינות המובילות בקמפיין הבד״ס), 1984. קארן גירון נתנה לעמיתותיה ברשת החנויות Dunnes הוראה מטעם האיגוד המקצועי שלא למכור מוצרים דרום אפריקאים. כאשר הקופאית בת ה-21, מארי מנינג, סירבה למכור פירות מדרום אפריקה, היא הושעתה ממקום העבודה. תשע עובדות יצאו איתה, וזו היתה תחילתו של מאבק שארך כמעט שלוש שנים ובסופו ממשלת אירלנד קיבלה החלטה לא לסחור עם דרום אפריקה. החלטה שהיתה בתוקף עד תום משטר האפרטהייד.

מזרחים, נשים, נכים, להט״בים, ניצולי שואה, יהודים, שחורים ולבנים וכמעט כל אדם שרוח אנושית טובה מנשבת בתוכו יקבלו השראה ממאבק כזה. אולם ברגע שאנחנו התוקפנים שנגדם החרם הזה מופנה, קל לשכוח את הטוב שנשים כמו גירון ומנינג, עשרות עמיתים שלהן ומאות אלפי אנשים ברחבי העולם הביאו איתם, אלו שראו את השחורים בדרום אפריקה בשוועתם, הבינו שכולנו חיים בעולם אחד ועשו מעשה. כי ברגע שאומרים ליהודים בציון ״דמי אחיכם זועקים מהאדמה!״ הם עונים מתוך פסטיבל רגשי האשמה של עדות ישראל: ״סתמו יא אנטישמים, השומר אחי אנוכי?״

הפלסטינים למעלה, אנחנו למטה

יהודי אחד מגיע לתחנת הרכבת במינכן בשנת 1945, כשהוא אוחז מזוודה גדולה בידו ומנסה להיסחב איתה עוד כמה מטרים. הוא פוגש גרמני שנקרה על דרכו, ניגש אליו ושואל: ״סליחה, אדוני, האם אתה אנטישמי?״ ״חס ושלום״, עונה הגרמני, ״איך עלה בדעתך הרעיון הזה? אני?!״. ממשיך היהודי ופוגש גרמני אחר, ושואל אותו ״סליחה, אדוני, האם אתה אנטישמי?״ -״איך אתה מעז בכלל לשאול דבר כזה?!״ עונה הגרמני, ״מה פתאום? מה לי ולאנטישמיות? אני? אנטישמי?!״. ממשיך היהודי ללכת ופוגש גרמני נוסף ושואל אותו ״סליחה, אדוני. האם אתה אנטישמי?״ ״אה…כן״, עונה הגרמני ״אנטישמי אנוכי״. ״או, אתה נראה לי אדם ישר. האם תוכל להשגיח בבקשה על המזוודה שלי כמה דקות עד שאחזור?״

אז אם בכנות עסקינן, הנה כמה תשובות לטענות שמועלות על ידי יהודים בישראל ותאומיהם הסיאמיים בעולם לגבי החרם:

1. אתם מחרימים את ישראל. טענה צודקת במידת מה. הקווים המנחים של החרם מגדירים מה מוחרם, ולרוב מדובר במוצרים תוצרת השטחים וישראל ואירועים שממשלת ישראל עומדת מאחוריהם. במובן הזה לא מחרימים את תושבי ישראל כולם, אלא פועלים נגד הממשלה ומדיניותה (נגיד לצורך העניין שיש בישראל אופוזיציה, שמדובר בדמוקרטיה ולא במדינה ש-70 שנה נמצאת תחת מצב חירום עם צנזורה ושלטון צבאי וכו׳). אבל מכיוון שבתהליכים לא מודעים עסקינן, הרי שמקרים רבים של החרמה קורים שלא תחת הכותרת בד״ס, אלא תחת האסוציאציה ״ישראל-אפרטהייד-חרם״. וגם כאשר יוצאים נגד החרם, ובגרמניה מופיעה כותרת ראשית בעיתון ״לא לחרם על ישראל״, הרי שהמילים ״חרם״ ו״ישראל״ מופיעות ביחד והקישור האסוציאטיבי עובר חיזוק. לא מעט אקדמאים יודעים לספר איך הם מקבלים תגובות צוננות כישראלים, וכמה קשה לקבל תשובה חיובית להזמנה של מישהו מחו״ל. אולם בעיקר קיים הפחד להזמין, לחוות דחייה ולהרגיש מוקצה מחמת בד״ס. והחשש הזה מוביל לטענה השנייה שמועלית נגד תומכי החרם.

2. ויתרתם עלינו. גם זו טענה שעננת אמת מרחפת מעליה, ובאחרונה נערך סביבה דיון נרחב ברשתות החברתיות עקב הפוסט הנפיץ שפירסם אלון-לי גרין מ״עומדים ביחד״. בד״ס הוא קמפיין של פלסטינים, ואלו שהגו ופועלים להוציאו לפועל אכן ויתרו על ישראל. אחרי 70 שנות נכבה ו-50 שנות כיבוש, שבהן הורסת ישראל כל חלקה טובה תוך כדי דיבורים על שלום, צעירים פלסטינים שראו איך האשכנזים הפלסטינים של אוסלו עושים קופה על גבם החליטו להפסיק לדבר. הם ויתרו על ישראל כגורם שאפשר להגיע אליו במילים. אנשים אחרים בעולם מכל צבע ודת ומגדר, כולל בישראל, יכולים לבחור להצטרף לקריאה הפלסטינית הזאת. בעשותם כך, הם עוברים מדיאלוג במילים לדיאלוג במעשים. ישראלים שמוחרמים מרגישים ככה על בשרם את החוויה של בידוד, מצור, הרס של קשרים אישיים ופחד שהם זורעים על הפלסטינים במעשיהם – וזה כולל פעילי שמאל, שמשוכנעים שזכויותיהם רבות כרימון ושלא רגילים לכך שדברים נעשים מעל לראש שלהם והם לא רלוונטיים, אלא כתומכים.

עצם מעשה החרם והקריאה לו חותר תחת הרעיון של שותפות ישראלית-יהודית עם פלסטינים ממקום שווה. הפעם הפלסטינים למעלה ואנחנו למטה. הפלסטינים מנהיגים את הקמפיין הזה, ואנחנו כישראלים – לא משנה כמה רדיקליים נהיה – לא חלק מהמשוואה. אנחנו יכולים בתמיכתנו או בהתנגדותנו להיות קטליזטור. אבל הנוסחה בד״ס פלסטיני + אזרחי העולם ——> ישראל מבודדת לא כוללת אותנו ברשימת הריאגנטים. אנחנו התוצר המיוחל מבחינתם.

קשה במיוחד במעגלי השמאל, האשכנזיים ברובם, לתמוך בחרם תרבותי ואקדמי. חרם על מוצרים ועל תיירות פוגע בעיקר בשכבות הנמוכות בישראל – ועם זה יכולים המעמדות הגבוהים יותר לחיות, מכיוון שזה לא ממש נוגע בחברי האליטה הזו. אקדמאים רבים (90% מחברי האקדמיה בישראל הם אשכנזים) מספרים לעמיתיהם בעולם כמה הם ביקורתיים נגד מדיניות ישראל בביקוריהם, תוך כדי שהם שולחים את ילדיהם לצבא ומספרים לחבר׳ה בשובם כמה אנטישמיות יש מעבר לחומת הדיוטי.

להגיד תמיד אפשר וזה לא עולה הרבה. לפחות לא בכנסים בחו״ל, להפך. אבל כאשר גם השכבות המבוססות יותר מרגישות את החנק, הסיפור משתנה. משהו מגיע אליהם, שדה התעופה סגור ליום, אין הזמנה לכנס או העמיתים מחו״ל לא שולחים מיילים של הזדהות כשישראל מפציצה ולא שואלים לשלומם. תחושת הבידוד מגיעה אליהם, עם הפחד להיות מצורעים. אלו למעשה האנשים שצריך גם להגיע אליהם: לאקדמאים בישראל יש (עדיין) קביעות והם היו יכולים להשתמש במצב המוגן הזה כדי לפעול נגד האכזריות שבה ישראל נוהגת בפלסטינים, בפליטים, במזרחים, באתיופים. אבל הם חלק מאותה ישראל, בשר מבשרה. והם מטפלים בשובתי רעב פלסטינים בבתי החולים כרופאים (למה? זה הרי אסור ואין שום אינדיקציה רפואית לטפל באדם שאינו חולה ולא רוצה טיפול. בטח לא כשהוא אזוק), מרשים לצוותי טלויזיה לצלם בבתי החולים כחלק מההסברה הישראלית ורוצים ללכת עם השב״כ ולהרגיש בלי בהסתובבם בין עמיתיהם בעולם. החרם האקדמי מזכיר להם, שאפשר לשקר לכולם חלק מהזמן, אבל אי אפשר לשקר לכולם כל הזמן.

באותה מידה, החרם התרבותי מזכיר לישראלים שאי אפשר להמשיך לשמוע קונצרטים בזמן שהרגל שלנו חונקת מישהו אחר. כשחיים בישראל, מאוד קל לא לדעת שבמרחק כמה קילומטרים, אנשים חיים בלי אפשרות לטיפול רפואי, בלי מים ובלי חשמל ובלי ביטחון בסיסי שביתם לא ייהרס. ולא מדובר רק בשטחים שנכבשו ב-67׳. בשביל תושבי עומר, מיתר ולהבים מצפון לבאר שבע, מדובר בבדואים שגרים במרחק יריקה מהם, מנקים את רחובותיהם ביום ואסור להם להיכנס ליישובים בלילה ואת בתיהם הורסים כענין שבשגרה. החרם מזכיר, שגם אם אפשר לעשות מנוי להרצאות בתל אביב ולהיות שם תוך שעה, צריך להסתפק בבידור מקומי. מאות אמנים כבר חתמו על הצטרפותם לבד״ס ולא מתכוונים בכלל להגיע לישראל. אחרים מבטלים קונצרטים מתוכננים, ומאחוריהם פעילות של מאות ואלפי אנשים שקוראים להם לעשות את זה.

זו עוד דרך לנסות ולהבהיר ליהודים בישראל, שלכוח יש גבולות: אפשר לרצוח, לשדוד, לסחוט, לפצל משפחות, לאסור ילדים וילדות ולענות אנשים. אבל אי אפשר לקבל על זה אהבה מרוב האנשים בעולם. אין לנו שליטה על רגשות של האחרים. אפילו לא לשב״כ ולמוסד. זה מפחיד, זה מרתיע וזה לא עושה חשק להתקרב. אפשר למכור לאירופאים צעירים את תל אביב כעיר מדליקה עם מסיבות בלי סוף, אבל רבים יותר ויותר צריך להביא עם הרבה כסף ותעמולה של טיולי תגלית. עם הזמן, יותר ויותר יהודים בעולם נמנעים מלהזדהות עם ישראל ורוב פעילות הבד״ס היום בארה״ב היא של פעילים פלסטינים ויהודים. ומדובר בפלסטינים שלא גדלו בישראל ברובם, זכו לחינוך טוב באוניברסיטאות בעולם ומבינים איך העסק עובד. רוב הפלסטינים בעולם הם לא חלק מ״עומדים ביחד״ ולא זכו להיות יום אחד בפלסטין.

החרם האקדמי והתרבותי פוגע באליטה בישראל, בלי קשר לנזק החומרי. מי שיש לו כסף יכול גם לנסוע לקונצרט של שאקירה במקום אחר בעולם. הוא מאיים, כי הוא מזכיר לישראלים שהם לא רצויים, כל עוד הם מתנהגים בכזו אכזריות (ולכן זה גם לא אנטישמי. אנטישמיות היא גישה שלילית עד רצחנית ליהודים, בשל יהדותם ולא בשל מעשיהם והתנהגותם).

3. החרם לא גורם להשפעה חיובית על הציבור בישראל. נכון מאוד. החרם גם לא אמור לעשות את זה. ממש להפך. הוא אמור לגרום לנו להרגיש רע ולהעלות את רמת הסבל שלנו, כדי שנרגיש על גופינו שאי אפשר להמשיך ככה. בעולם שבו למילים יש משמעות, שבו קין פוחד לרצוח את הבל כי יש יראת אלוהים בלבו, יש גם עם מי לדבר ולמילים יש כוח. בעולם שבו קין מסתובב חסר עכבות עם נשק משוכלל בידו, אין שום סיבה לתת לו הרגשה חיובית ולנסות להשפיע עליו. הוא מסוכן, צריך לחפש אותו, להעניש אותו ולהגן עליו מזעמו של ההמון בעזרת אות-קין. תארו לכן שאתן גרות כנשים בקומונה ויש קבוצת גברים שכל פעם אחד מחבריה אונס מישהי מכן, מונע ממנה הגעה לבית החולים כשהיא צריכה ללדת, כולא ורוצח את ילדיה. נראה לכן שהייתן מדברות איתם? מצפות שמישהו ינסה להשפיע עליהם באופן חיובי? מה שצריך במצב כזה הוא מישהו עם יותר כוח שירסן אותם ויפסיק את האונס קודם כל. זה מה שבד״ס מנסה לעשות: להראות לישראל שיש גבול ויש מחיר. קין, אחרי שרצח את אחיו, לא יכול להסתובב בעולם נטול מורא והוא מרגיש נרדף ומתחבא, אבל איך אפשר להסתתר מהמצפון ומהבושה?

דרך התקשורת הזאת, שבה אנחנו נותנים לאחרים להרגיש איך אנחנו מרגישים, ע״י מעשים ולא ע״י מילים, היא דרך תקשורת קדומה בהתפתחות שלנו. כשתינוקת רועדת או כשתינוק מפשיל את שפתו ונעלב עד עמקי נשמתו או צורח כאילו הוא מובל לשחיטה, היא נותנת לנו להרגיש את הקור שהיא חשה, הוא נותן לנו להרגיש את הפגיעה הקשה שהוא מרגיש, את הפחד הקיומי בו הוא נמצא. זו דרך תקשורת שאנחנו משתמשים בה כשעוד אין לנו שפה לדבר בה, או כשאין לנו מילים להעביר את תחושותינו לאחר. ישראל כחברה נמצאת במצב שבו אין אפשרות להגיע אליה במילים. תוכניות סאטירה, סרטונים של יוצרים מוכשרים, מאמרים של אנשים רציניים נכתבים ומוסרטים השכם והערב והם לא יותר מבדיחה. רוב העם יושב וצוחק מול מערכונים שמציגים אותו כמזוכיסט, ונהנה מזה, ומוכיח שהמערכון נכון וזהו. בזה זה נגמר. הפלסטינים שנחנקים תחת המגף של אותו עם, ששולח את ילדיו להתעלל בהם, לא נהנים מזה בכלל ופונים לעולם. אולי שם יש עוד אנשים שיש בלבם אלוהים.