מורה נבוכים לפסיכולוגיה של החרם נגד ישראל וכמה תשובות מוחצות למתנגדיו – בייחוד אנשי האליטה האקדמית שחושבים שאפשר להמשיך להאזין לקונצרטים בזמן שהרגל שלנו חונקת מישהו אחר
כנס להטב"קי בינלאומי תיכנן לארח נציגות מהבית הפתוח בירושלים. פעילות סולידריות עם המאבק הפלסטיני טענו לפינקוושינג, האגודה למען הלהט"ב בישראל יצאה בקריאות נרגשות ובבליל המלל – נעלמו הטענות למען זכויות האדם של העם הפלסטיני ומאבקו
נכון, קשה לצפות מתלמידי מחקר שמנסים לשרוד באקדמיה הניאו ליברלית לתמוך בגלוי בחרם אקדמי. מה בכל זאת אפשר לעשות? ולמה אי אפשר לבחור להיאבק רק במעורבות האקדמיה הישראלית בכיבוש? דברים מדיון ראשון מסוגו בחרם אקדמי באוניברסיטת תל אביב
מה למזרחיםות ולמלחמה? להתנגדות לה ולתמיכה בה? המאמר הזה נכתב בנובמבר 2012, בזמן 'מבצע' עמוד ענן. כמעט ולא היה מה לתקן או להוסיף. קלריס חרבון מציבה את המלחמה האחרונה, הקודמת, והקודמת… בפרספקטיבה מזרחית רחבה
במופע האימים שלו בכנס שדן בתנאי האפשרות של אוניברסיטה ציבורית וחופשית בישראל ואחר כך במאמר ב"הארץ", סימן פרופ' אריאל רובינשטיין את המארגנים כשמאל קיצוני – ובכך בעצם הצטרף לשאר המאיימים לחנוק את מעט המרחב שנותר למחשבה הביקורתית כאן
כולן הסכימו שאם הקוטג' יקר, מותר וצריך להחרים את תנובה. אבל מה קורה כשהקוטג' נותן ידו לדיכוי של עם אחר? על הניסיון למנוע מאזרחים/ות לשאול שאלות בסיסיות על כלכלת הכיבוש, לקראת הדיון היום (ד') בבג"ץ בעתירה נגד "חוק החרם"
בידוד תרבותי של ישראל עשוי לגרום לאזרח הזחוח ומשתף הפעולה עם המשטר לחפש את הסיבות לכך שרבים כל כך מתחומים שונים כל כך מחרימים את ישראל. אילנה ברנשטיין על האפקט המצטבר של החרם, עם סירובה של אליס ווקר לחדש את תרגום "הצבע ארגמן" לעברית
ישראל רואה עצמה כחלוצה בחקיקת חוקים בנושאי פריון. כך מתקבלת מראית עין של פתיחות, כשבעצם היא זו שמחליטה למי יש זכות להביא ילדות/ים, להיות הורה ולאלו סוגי משפחות תהיה הזכות ללדת ילדים. חדוה איל עם שני מקרים לדוגמה
