הכלבים לא נובחים ושיירת העריצות עוברת

נניח ששופט היה מחליט באמצע משחק כדורגל להתעלם מכל עבירה של אחת הקבוצות ומסמן להמשיך לשחק? או היה שורק לפנדל לאחת הקבוצות כשהעבירה נעברה מחוץ לרחבה? ודאי היה קמה זעקה והמשחק היה מופסק בידי הקבוצה המקופחת. אבל תארו לעצמכם שהקבוצה הביתית שהייתה ביתרון, מחליטה אחרי שער השוויון של הקבוצה האורחת לפטר את השופט, לשלוח אותו אל מחוץ לקווים וממנה שופט מטעמה להמשך המשחק? במצב כזה, ודאי לא תסכים הקבוצה היריבה להמשיך את המשחק כי הוא יהיה מכור.

תרחיש זה דומה למתרחש בישראל. צד אחד משנה את כללי המשחק, את השיח כולו, את המערכת הפוליטית מהיסוד, “מגרש” את השופט וממליך שופטים מטעמו, ולמרות הכול הקבוצה היריבה ממאנת לעזוב את המגרש! ייתכן שהיא מאוהבת במשחק או שהיא משוכנעת כי תוכל לנצח או שהיא מפחדת שאם תסרב לשחק יתפרש הדבר בידי הקבוצה העריצה כמרידה וכי אוהדי הקבוצה העריצה, חמומי המוח המשולהבים, יתנפלו עליה אם תעזוב את המגרש.

הימין הפוליטי על גווניו השונים מתגלה כעריץ השוקד על שינוי הכול לרבות כללי המשחק. הח”כים דנינו וביטון לא נראים יותר כקבלני קולות בפריימריז של הליכוד אלא כקבלני עפר המיישרים ומשטיחים את הכל כדי שהמרכבה של העריצות תעבור ללא מהמורות. הם יכולים לשטח את נשיא המדינה ולסלק בבושת את בני בגין חברם, איש הגון לכל הדעות. הם יכולים להעליב את ראש השב”כ ולהעביר את מפכ”ל המשטרה סדרת חינוך מחדש. הם יכולים לסדר לראש הממשלה את החוק הצרפתי המשחרר ראש ממשלה מכהן מעמידה לדין או לחקירה. הם יכולים לחוקק בהרף עין את חוק ההמלצות המגביל את עבודת המשטרה כמנגנון אכיפה עצמאי. ועוד כהנה וכהנה חוקים המייצרים עריצות ולאו דווקא של הרוב כי הם אינם הרוב, לא בציבור ולא בכנסת. אבל מה זה משנה? כל עוד הממשלה מרגישה ומשדרת כי המדינה כולה על משאביה שייכת לה וכי היא יכולה לעשות כחפצה – בחקיקה, בפוליטיקה, בכלכלה, במדינאות.

הסכנה טמונה בשינויים התכופים בכל שדות החיים בישראל כשהכיוון הוא חיזוק הלאומנות היהודית, הנסיגה המהירה ממחוזות הדמוקרטיה האתנית המוגבלת בלאו הכי, כיבוש מחוזות אחרונות של ממלכתיות ומלחמה רבתי נגד עצמאות הרשות השופטת ומוסדות ביקורת השלטון. הדברים לא נשארים ברמת המלל והשיח, אלה מתורגמות לחקיקה אגרסיבית בכיוון.

אך במקום לראות את קיני ההתנגדות האזרחית משנסים מותניים, אנו רואים גלים של אופורטוניזם המזכיר לנו תופעות דומות בהיסטוריה הקרובה. מול התנופה של הימין הגרמני ברפובליקה הווימארית, ראינו רפיסות בחוגים הפוליטיים וניסיון לשוות לימין סמנים של ימין. כך בישראל, אבי גבאי, באמתלה של הרצון להחליף את שלטון הימין מתקרב עד כדי חפיפה לשלטון זה. גבאי הולך בעקבות הימין ומשליך את נציגי האזרחים הערבים אל מחוץ למגרש המשחקים וממשיך לשחק. גם לח”כ זוהיר בהלול הוא כבר הראה את הדרך החוצה מהמחנה הציוני, ובברוטאליות של עריץ קטן שיהיה גדול ביום מן הימים וידע לצרוח בקבוצות הוואטסאפ כי הערבים נוהרים אל הקלפיות בהמוניהם. עד אז הוא בטח ידע לעשות כן!

ומה צריך עוד כדי שמי שלא מסכים ל”גירוש השופטים”, תרתי משמע, יקום ויצעק? יקום ויפסיק לשחק את המשחק שהפך להיות גם מכור וגם מלוכלך. חשב מי שחשב, כי החלפת אנשי מפתח מכהנים באנשי שלומנו יביא לימין את הגאולה. ונראה לי שהתבדה, לא משום שהאנשים החדשים אינם ימניים מספיק, אלא מפני שאנשים אלה לא יכלו לעצור את טחנות הצדק של הדמוקרטיה האתנית בישראל, גם כשהן טוחנות לאט מדי ומאוחר מדי, כי התשתית החוקית עדין קיימת ברוח המייסדים שבכל זאת למדו, לשיטתם, דבר מה על ממלכתיות, נהלים, דרך ארץ, הפרדת רשויות ושלטון החוק. מכל זה לא יוותר זכר בעוד שנה שנתיים.

ראוי לציין שכל השינויים האלה מתרחשים בתוך שינוי הקונספט כפי שהוא מתבטא בחוק הלאום על גרסאותיו השונות. כנראה שחוק זה מבטא קונצנזוס מתהווה שחלקים רבים ברוב היהודי שותפים לו, רוב המתבטא היום בכ-100 ח”כים ולא פחות. זו סיבת העומק של השינויים העמוקים ולא רק שני ה”דחפורים”, ביטן ודנינו כמשל. ולכן, אין מנוס מלקבוע שאנו בפני שינוי מרחיק לכת לא רק בפוליטיקה אלה בהוויה הישראלית כולה. המשחק מכור, ומי מהשותפים חייב לפרוש, אולי הרשימה המשותפת צריכה להיות ראשונה כי עד כמה אפשר להתעלם מכל היריקות האלה ולהמשיך לטעון שזה גשם.

אבל לא רק הרשימה המשותפת, גם חוגים יהודיים המאמינים בדמוקרטיה כרעיון וצורת חיים וחברה חייבים לזעוק את זעקתם, לא די בהפגנת מוצ”ש מול ביתו של היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, כשהוא עצמו, מי יודע, יהפוך, בעוד שבוע שבועיים, לקורבן שזקוק להגנה, סולידריות וחמלה מאותם האנשים המפגינים מול ביתו כעת? להגיד, במקום להיתלות במוסדות מוחלשים, ובדמויות הנתונות לרחמים ימין עריץ ולחסדי המחוקקים הדוהרים כברנשים לפסגת הלאומנות, צריך לצאת נגד העריצות, פשוט להתנגד בדיבור ובמעשה.