המאבק האשכנזי הכושל בתומכי נתניהו

מאמריהם האחרונים של יוסי קליין ורוית הכט בעיתון לאנשים חושבים מנכיחים ומוכיחים באופן תכוף ושאינו משתמע לשתי פנים לא רק את זחיחותה המיוסרת של האשכנזיות, אלא גם את אי הרלוונטיות הפוליטית של תובנותיה. פעמים רבות מתברר כי דוברים ודוברות ראשיים של האשכנזיות כאידיאולוגיה חברתית וכמוסד של כוח, אינם מצליחים לקרוא את השפה הפוליטית שבה הפוליטיקה הישראלית מדברת אליהם. כל מה שנותר מערימות המלל והכעס הבוטה שלהם עם תום הקריאה הוא לא רק טעם רע בפה של אשכנזיות המסוגרת במבצריה, אלא גם המשך שליטה ימנית בקלפי, בכנסת ובממשלת ישראל. כך, אשכנזיות כאידיאולוגיה וכמוסד מתבררת כסכנה לדמוקרטיה הישראלית.

ראשית, ההקשר הרחב: ראש הממשלה בנימין נתניהו עומד בפני האשמה חוקית, ולבטח בפני משפט דעת הקהל הציבורית. התקווה של מתנגדיו היא שהצהרות ברורות באשר לאשמתו החוקית יאפשרו את הדחתו הפוליטית על ידי משפט דעת הקהל. עד כאן האינטרסים והרצונות ברורים. עם זאת, יש לנתניהו ולימין תמיכה מסיבית דווקא ממעגלים חברתיים המדוכאים על ידי המדיניות של הימין והעומד בראשו. עולה אם כך השאלה הנכונה והדחופה: מדוע המדוכאים תומכים במדיניות הממשיכה לדכאם? זו שאלה טובה. חשוב לציין כי ברור לשואלים ולשואלות כי דיכוי אכן קיים, השאלות הן באשר למאפייניהם של המדכאים.

בנקודה זו מתפצלים האינטרסים החברתיים והרצונות הפוליטיים מתעמעמים. קליין מסביר את התמיכה של מזרחים בנתניהו (ובליכוד ובימין) כמסע נקמה פסיכולוגי אישי של הבוחרים. הכט קוראת לתמיכה בנתניהו התלכדות משפחתית, אלימה ושבטית. “לה פמיליה” נודע בישראל כארגון ספורט של אוהדים ימנים, גזענים ואלימים. רוב חבריו של ארגון מושמץ זה הם מזרחים. מכאן מסיקה הכותבת כי מזרחיות היא מרכיב פרימיטיבי, אלים וגזעני של התנהגות פוליטית. התיזות של קליין והכט מציעות הסברים פסיכולוגיסטיים ופתולוגיים להתנהגות פוליטית של הבוחרים, לא הסברים פוליטיים.

יותר מכך, התיזות של השניים לא רק מייצרות פתולוגיזציה של מזרחים, הן גם עושות להם דה-הומניזציה ודמוניזציה. טענותיהם הן כי אי אפשר להבין באורח רציונלי ואנושי התנהגות פוליטית מזרחית זו. כך שמבחינתם של הכותב והכותבת, המשך הבחירה של מדוכאים מזרחים במדכא אשכנזי כמו נתניהו, הוא קוד התנהגות מופרע ולא אנושי.

זה מבנה ההסבר של קליין והכט, אך לא רק שלהם. מדובר בהסבר נפוץ למדי בישראל. על כן, אני מכנה את התזות הללו ‘תזות אשכנזיות’. בתזת האשכנזיוּת כעליונות חברתית ואינטלקטואלית, מזרחיוּת חייבת להיות מחוץ לגדר של מחויבות מוסרית ופוליטית כ”אחד משלנו”. “הם” שונים: פסיכולוגית, פוליטית, תרבותית, אנושית. אם כך, פסיכולוגיזציה, פתולוגיזציה, דה-הומניזציה ודמוניזציה של מצביעים מזרחים מעידה יותר על המשתמשים במושגים אלה, ולא על המציאות. בעיני, קריאה זו מעידה על אי הבנת הנקרא, הנכתב והדקדוק הפנימי של הפוליטיקה הישראלית.

לעומת מבנה מדהים זה על שלל הנחותיו הנסתרות, אני טוען שצריך לעשות מהלך פשוט הרבה יותר: פוליטיזציה של המזרחיות. צריך לשאול: מה בתנאים החברתיים והפוליטיים הקיימים של מי שנקראים מזרחים בישראל מתווה את הדרך ומצביע על האפשרות של בחירה בימין כאופציה פוליטית נכונה ברמה האישית? אלה הן שאלות פוליטיות; למרות שהן נוגעות באופן מרפרף במרכיבים פסיכולוגיים-חברתיים של בוחרים ובוחרות. התשובה פשוטה ומורכבת משני חלקים: היסטוריה פוליטית ומנגנון בחירה פוליטי.

היסטוריה פוליטית: נכונה העובדה שמזרחים ומזרחיות רבים (מעולם לא היה זה הרוב) תמכו בליכוד ובימין בעבר ותומכים בנתניהו כיום. בעבר הרחוק מזרחים רבים תמכו במפלגת העבודה, אולם בוחרות ובוחרים אלה למדו לאורך שנים ועל גופם כי האינטרסים שלהם אינם מיוצגים. הם גם יודעים – מתוך ניסיון היסטורי מצטבר – כי רק באמצעות הליכוד והימין יש להם סיכוי להשיג נגישות לייצוג, לכוח ולמשאבים ציבוריים.

אך במסגרת הבנות ברורות אלה, ישנו דבר מה נוסף שברור לבוחרות ובוחרים מזרחים. הן יודעות בבירור כי החברה הישראלית נשלטת על ידי הגמוניה אשכנזית, ושהיא אינה חלק “טבעי” של מציאות נתונה, אלא תוצר של פעולה פוליטית. הגמוניה זו היא תוצר של הפניית משאבים מדכאת ובלתי שוויונית במשך שנים. לפעילים פוליטיים מזרחים, “מנהלי מעברות בעבר” או “קבלני קולות בהווה”, ברור לגמרי כי יכולתם לגעת במשאבים ציבוריים, בייצוג, ובכוח פוליטי תלויה לגמרי ביכולתם להרוויח מהמאבק שבין הצד “השמאלי” ו”הימני” בהגמוניה האשכנזית. התמסרות לקבוצה פוליטית ״ימנית״ שבתוך ההגמוניה הזאת גם היא קשורה להיסטוריה הפוליטית הישראלית. בגין ידע היטב לנצל את המוטיבציות הללו. את זאת כל אחת צריכה כבר לדעת, כולל העיתונאית רוית הכט.

מאז כינונה של הציונות בארץ ישראל, מזרחים ומזרחיות הם אזרחים סוג בי”ת. מבחינתם של אשכנזים, שמאלנים וימנים, מזרחים חייבים להישאר כאלה, כי ההגמוניה האשכנזית מחייבת מדרג פוליטי. הפלסטינים והפלסטיניות נמצאים בתחתית החברתית והפוליטית, מזרחים ומזרחיות נמצאים ברווחים שבין היהודי והערבי, ואשכנזים ואשכנזיות הם מועדפים חברתיים ופוליטיים בראש הסולם.

אשכנזים כדוגמת קליין והכט אינם רוצים ועל כן אינם מסוגלים להבין עובדה פשוטה: פעילים ליכודניקים מזרחים מבינים טוב יותר מאשכנזים את המלכוד החברתי שבו הם נתונים במדינה היהודית. הם נושאים בעול והבנתם את החומרים שמהם קורץ העול הזה טובה יותר מאלה הנהנים מקיומו של עול זה. מזרחים ומזרחיות נאבקים בכוחם של הגמונים שמאלנים באמצעות כוחם של הגמונים ימנים, משום שרק כך הם מגיעים למשאבים כלכליים, לייצוג ולכוח פוליטי. זוהי מלאכת מחשבת של מאבק ג’ודו למהדרין.

משתמשים בשיטה ביעילות

עכשיו לנקודה השנייה, למנגנון הבחירה הפוליטי הנהוג בישראל: לכל אזרח ואזרחית יש קול פוליטי אחד. בישראל הבחירות הן למפלגות; ובמפלגות ישנה מערכת משומנת של בחירה על ידי נציגים, כלומר על פי רשימות או על פי הפריימריז. פוליטיקאים מחפשים ומתעניינים בכוח, גם פוליטיקאים מזרחים כמובן. את הכוח של “קבלני קולות מזרחים” אפשר להגדיר מבחינה פוליטית ככוח המבוסס על קליינטליזם פוליטי. אך למעשה, קליינטליזם פוליטי הוא השם הכללי של הפוליטיקה בישראל. “תן לי ואתן לך”, “יד רוחצת יד”, “שיטת השקשוקה” – מושגים אלה באים לתאר פוליטיקה מסוג מסוים מאוד. אין זו פוליטיקה דמוקרטית, זו פוליטיקה של בוסים פוליטיים, של מכונה פוליטית. את השיטה לא המציאו קבלני הקולות, הם פשוט משתמשים בשיטה ביעילות.

קבלני קולות מזרחים יודעים כי רק במסגרת ההגמוניה האשכנזית הימנית יש להם סיכוי ממשי להשיג כוח פוליטי. כיום, מזרחים אינם מסוגלים להגיע לכוח באופן עצמאי (ראו אירועי ש”ס האחרונים). על כן, הם חוברים לכוח אחר. דוברי האשכנזיות דוגמת יוסי קליין ורוית הכט עדיין לא מבינים את התרגיל הפשוט הזה. הם עדיין תקועים על שרטון העליונות התרבותית והפוליטית של גישתם. על כן, פרשנויותיהם הפסיכולוגיסטיות שוות לקליפת שום פוליטית. זו רק גם אחת מהסיבות שנתניהו ממשיך לקבל תמיכה פוליטית וממשיך, למרות החשדות נגדו, לזכות בתמיכת “דעת הקהל”.

הדרך החוצה ממחול שדים זה של קליינטליזם פוליטי והגמוניה אשכנזית היא דרך דלת אחת בלבד. על דלת זו כתוב באותיות של קידוש לבנה: ״שלטון החוק האזרחי והדמוקרטי״. פירושו של שלטון חוק אזרחי ודמוקרטי הנו: חיסולה של הפריבילגיה היהודית והאשכנזית.

השילוב שבין הפריבילגיה היהודית והאשכנזית הוא כזה שגורם למזרחים להיפלט אל מחוץ למשחק למרות יהודיותם במדינה היהודית. מעמדם הנחות של מזרחים מאפשר את שלטונה המלא של הגמוניית האשכנזיות בערבים וביהודים מזרחים כאחד. ויתור על מעמד הגמוני זה אינו עולה על דל מחשבתם של דוברי האשכנזיות בישראל. זה ברור שהגמוניית האשכנזיות לא תסכים לעולם לחיסולה של הפריבילגיה היהודית והאשכנזית של עצמה. את זה, פעילים פוליטיים מזרחים בליכוד חשים גם אם הם לא בהכרח ממשיגים זאת מבחינה תיאורטית. את ״זה״ יוסי קליין ורוית הכט לא רוצים לדעת. על כן גישתם היא גישה של אשכנזיות זחוחה ומתייסרת, ובעיקר צדקנית.

בפני כל היהודים-הישראלים ניצבת האופציה הדמוקרטית כאתגר פוליטי ראשון במעלה. עד עתה כמעט כל הקבוצות היהודיות בישראל נכשלו במבחן הדמוקרטי הפשוט: הדרישה לשוויון מלא בפני החוק ושלטון החוק הדמוקרטי האזרחי על כולם ללא יוצא מן הכלל.

ניתן לומר ברמה גבוהה של ביטחון, כי רוב היהודים-הישראלים אינם רוצים בדמוקרטיה אזרחית. רוב היהודים-הישראלים רוצים מדינה יהודית או את מדינת היהודים. קביעות אלה כוללת גם את גישת המזרחיות על אגפיה השונים. אך בראש ובראשונה, היעד של מדינת חוק אזרחית סותר את האינטרסים של הגמוניית האשכנזיות. על כן, כנראה הימין, עם או בלי נתניהו, של מפלגת הליכוד או של המחנה הציוני, ימשיך לשלוט גם בעתיד הנראה לעין.

“ימין” בישראל פירושו המשך שלטונה של הגמוניית האשכנזיות. מירי רגב, “לה פמיליה”, אורן חזן וגם “היישובים הקהילתיים”, בתי הספר הממיינים ומבחני הקב”א הם חלק משלטון הימין. הם חלק מהגמוניית האשכנזיות.