בעל הבית השתגע, ובשיגעונו בחר ביודעין להגיש את ישראל במכירת חיסול על מגש של כסף, ובלבד שישתמר כל העת עימות מתמשך ובלתי פוסק עם אויביה. מה יעצור אותו? אין לדעת
רבים מתקשים להבין את מהלכיו של נתניהו בחודשים האחרונים. לפי עמרי בן יהודה, ביסוד “הניצחון המוחלט” עומד פתרון רדיקלי לשאלת הפליטות הפלסטינית, המסתמך על תפישה אימפריאלית שניצניה נוסחו ב”עסקת המאה” של ממשל טראמפ
במשך שני עשורים מעצב נתניהו את הנפשיות הישראלית בדואליות חרדתית מתמשכת, שבה מתנגדיו חרדים ממנו ותומכיו רואים בו מזור לחרדה קיומית. יצחק בנימיני במסע פסיכופוליטי קצר אך דחוס אל הנפש הישראלית הנתונה במצב חירום
אף על פי שתומכי נתניהו מנסים למסגר את הסרת סעיף השוחד כסימן לקריסת התיקים – דניאל חקלאי מזכיר שגם מרמה וגם הפרת אמונים אינן עברות שיש להקל בהן ראש, והרשעה בהן עשויה להסתיים במאסר
המחאה אינה למען הדמוקרטיה, אלא למען שמירת החוסן הלאומי, כלומר זכויות היתר של היהודים יוצאי אירופה במרחב הלבנטיני. השיח הליברלי תקוע במקום אינפנטילי, מקטב וגזעני, אינו רואה בזולת שווה ונפרד, ואינו מקבל אחריות למעשיו. זוהי נקודת הקיצון שבה המראה הישראלית השבירה מתנפצת
דבר אינו מפתיע בעסקת הטיעון המתגבשת במשפט נתניהו, משום שהנחת היסוד שעליה מושתת המבנה ההיררכי האתנו-מעמדי בישראל נעוצה עמוק בזהות ולא במעשים. כבר בשנות התשעים, מחקרה של ד”ר ויקי שירן ז”ל הדגים כיצד יש מושחתים שווים ויש מושחתים שווים יותר
המאבקים המתחוללים במנהיגות הפוליטית מספקים לנו הזדמנות להתבוננות פילוסופית על מושג השינוי, כפי שפיתח אותו הפילוסוף אלן באדיו. מ”אין כל חדש תחת השמש” ועד “הכול צפוי והרשות נתונה”, דרך אריסטו, קאנט והרקליטוס
הח”כית הטרייה גלית דיסטל-אטבריאן סיפקה בנאומה הראשון בכנסת עוד מופע מרתק במסורת אבישי בן חיים, שעיוות את ההיסטוריה היהודית בארצות האסלאם לצרכים פוליטיים בתוך ישראל (הראשונה) היום
שבט “השמאל” חרת על דגלו את הסיסמא הא-פוליטית “לך” במסגרת קמפיין “רק לא ביבי” ולא השכיל לבקר את נתניהו על כשלונו בניהול משבר הקורונה. לא פלא שהמצביעים נעו ימינה ולעומתם מרצ וכחול לבן נאבקות על אחוז החסימה
“אם טוב למזרחים להיות זנבות לחתולים מסוגו של ביבי נתניהו אז בבקשה. רק דעו לכם, אחים יקרים: יבעטו לכם בזנב כמו שבועטים בכלב רחוב מורעב” – דברים שפורסמו בנקודת האפס של פריצתו למעמקי קרביה של הפוליטיקה הציונית ב”עתון אחר” בשנת 1993 עם הקדמה אקטואלית