המלחמה תיגמר, הנשק יישאר

כבר שבוע מדברים על כיתות הכוננות ונשקים ארוכים ואישורים וביורוקרטיה וביטחון פנים ואם היה לנו יותר נשק אז אולי. אולי. אולי. אבל יש דברים שקורים בוודאות כשיש יותר נשק בידי אזרחים. נשים, גברים וילדים חפים מפשע נרצחים ונרצחות בכלי נשק שחוזרים אל הבית פנימה אחרי עבודת שמירה ואבטחה. לפי נתונים של קואליציית “האקדח על שולחן המטבח” בשנים 2013-2002 נרצחו ונהרגו לפחות 18 נשים ולפחות 18 גברים בנשק ששימש חברות אבטחה במרחב הפרטי או על רקע משפחתי. עם אכיפת החוק האוסר על מאבטחים לקחת נשק הביתה, בשנים 2014-2016, לראשונה זה לפחות 11 שנים – לא נהרג אף אדם במרחב הפרטי על ידי מאבטח באמצעות נשק אבטחה.

מאז שנת 2016, עם שינוי החקיקה שהתיר למאבטחים לקחת נשק הביתה לאחר המשמרת – חזרו מקרי ההרג במרחב הביתי, בנשק של חברות האבטחה. ילנה יצחקבייב, למשל, נרצחה בידי בן זוגה סלאביק מבשב בדירתם בפתח תקווה בינואר 2020. מבשב נשא אקדח ברישיון במסגרת עבודתו כמאבטח במוסד חינוכי, הביא איתו את האקדח הביתה ורצח בו את יצחקבייב.

עוד לפני הימים המדממים של מלחמת סוכות ביקש השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר להקל את התבחינים לקבלת רישיון לנשק, לחמש את האזרחים ולהציף את הרחובות באקדחים. כעת, כשמפלס החרדה גבוה, בתוך יום וחצי בלבד מתחילת המלחמה התקבלו כ-4,000 בקשות חדשות של אזרחים להוצאת רישיון לנשק. לפי גורמים במשרד לביטחון לאומי המספר הזה גבוה יותר ממספר הבקשות הממוצע שמתקבלות באגף לרישוי כלי ירייה בחודש שלם. הקלות בקבלת הרישיון (מעבר לריאיון טלפוני במקום ריאיון פיזי, למשל) יציפו את רחובות המדינה בנשק. בד בבד, מחמש השר לביטחון לאומי כיתות כוננות של יישובים באזורי גבול. האם ייאספו הנשקים האלו בתום המלחמה, ולאן הם יושבו אין לדעת.

ההגנה על הגבולות ועל הביטחון ברחובות מדינה ריבונית לא צריכה להיות מוטלת על כתפי האזרחים. זהו תפקידה של המדינה ושל זרועות הביטחון שלה, ובישראל לא חסרות כאלה: משטרת ישראל, מג”ב, צה”ל. את הוואקום שהוא תוצאת ההרעבה של שירותי ביטחון הפנים והגבולות ואת המחסור בשוטרים לא אמורים למלא האזרחים. ביטחון אישי בישראל אמור להיות בידי גברים ונשים שאומנו לכך ושיש להם הוראות מדויקות לפתיחה באש. כיתות כוננות עצמאיות ולא מתואמות עם כוחות הצבא עשויות להיות מתכון לאסונות נוספים של אש ידידותית שתגבה חיים מיותרים של מי שיצאו להגן.

המחדל של בוקר 7 באוקטובר עוד ייחקר. המסקנות עוד יוסקו בכל הנוגע להיעדרות המחפירה של כוחות הביטחון מיישובי עוטף עזה. החיים היקרים שאבדו בעקבות המחדל הזה הם באשמתם של כוחות הביטחון של המדינה, של השרים הממונים עליהם ושל העומד בראש המדינה. החיים היקרים של האזרחים, יהודים וערבים, לא אבדו בעקבות מחסור בנשק בידי כיתות הכוננות היישוביות. באובדן הזה אשמים השרים שלא שעו לאזהרות מודיעין, שטעו בחלוקת הכוחות בין גזרות שונות ברחבי המדינה ובשטחים הכבושים. האובדן הזה הוא לא אשמתם של רכזי אבטחה מקומיים או אזרחים גיבורים שמסיירים סביב יישוביהם ומסייעים למדינה בהגנה על יישוביהם.

נשק בידיים אזרחיות מאיים על ביטחונן של נשים וילדים בבתים. נשק בידיים אזרחיות זולג למעשי טירוף ולרצח המונים כמו בארה”ב. נשק בידיים אזרחיות זולג אל העולם התחתון ואל החברה הערבית וגובה מחיר כבד מתושבי ומתושבות מדינת ישראל. נשק בידיים אזרחיות בשטחים הכבושים מסכן אזרחים ואזרחיות פלסטינים חפים מפשע. אסור לנו לשכוח את זה כשהדם רותח בעורקים מול המראות המזוויעים של הטבח שביצע חמאס ביישובי העוטף.