המצפון והממסד
אנקדוטה מעניינת מעידן המלחמה הקרה מספרת על קבוצת עיתונאים רוסים שהגיעה לביקור התרשמות בארה”ב. ביום האחרון, כשהתבקש אחד מהם לספר על חוויותיו, אמר בתגובה: נדהמנו לגלות, לאחר סקירה מסיבית של התקשורת פה, לאחר שקראנו את כל העיתונים וצפינו בכל יום בטלוויזיה, שכל הדעות על הנושאים המהותיים הן זהות. אצלנו, אמר הרוסי, כדי להשיג תוצאות דומות, שולחים עיתונאים לגולאגים, אפילו עוקרים את ציפורניהם. כאן, אין צורך לעשות דבר מכל זה כדי לקבל עיתונות נאמנה. מה הסוד שלכם?
העיתונאי האוסטרלי הידוע (והמיוחד במינו) גו’ן פילג’ר סיפר פעם על ביקור שערך בסוף שנות השבעים בצ’כוסלובקיה, על רקע המאבק ההרואי שניהלו בעת ההיא אינטלקטואלים, סופרים ועיתונאים מקומיים תוך סיכון ממשי של חירותם, כנגד ממשלתם. המסמך החשוב שניסחו, שזכה לשם “צ’רטר 77“, פורסם בעולם כולו וביקר בגלוי את מדיניות זכויות האדם של צ’כוסלובקיה, ובתוך כך סערה אז המדינה הקומוניסטית הקטנה. אחד מחותמי המסמך, כך מספר העיתונאי, סופר ידוע שם, שהכיר היטב את התקשורת המערבית, אמר לו משהו כדלקמן:
“בעניין אחד אנחנו, החיים תחת דיקטטורה, ברי מזל יותר מכם במערב: איננו מאמינים לשום דבר שנכתב בעיתונים ולשום דבר שנאמר בטלוויזיה, כי אנחנו יודעים שהכול פרופגנדה ושקר. שלא כמוכם במערב, למדנו לראות מעבר לתעמולה ולקרוא בין השורות, שלא כמוכם אנו יודעים שהאמת היא תמיד חתרנית.”
ממשלות טיראניות, מודעות לחשיבות של השליטה במידע ובפרשנותו, משקיעות תמיד מאמץ אדיר באילוף ועיצוב העיתונות המקומית. לשם כך מוקמות זרועות ממשלתיות חזקות (סוכנויות ידיעות, משרדי תעמולה, צנזורה, משטרה חשאית), לשם כך מתוקנת מערכת אינדוקטרינציה מסועפת לעיתונאים, עם חינוך ואימון תחת פיקוח קומיסרי צמוד, ולשם כך מנוסחת חקיקה מאיימת אשר גוזרת גורלות איומים על הסוררים, המעזים לחרוג מן הקו המוכתב ממעל. התוצאה של כל זה היא כמובן עיתונות אחידנית ונאמנה, שמשקפת במידה מוגבלת חילוקי דעות פוליטיים, אך למעשה משמשת כדוברת של מוסדות הכוח בחברה.
אכן, כדי להשיג עיתונות כמו שיש לנו במערב, שולחים אנשים לכלא, מחרימים אותם חברתית, מפטרים אותם מעבודתם ומונעים מהם זכויות כלכליות. אצלנו כל זה לא קיים (כמעט). אז מה באמת הסוד שלנו?
השאלה הזו, נדמה לי, עולה ביתר שאת לאחר הפיאסקו של ‘אם תרצו’ והמאמר של בן כספית במעריב. שכן עם שכוך הזעם הבלתי נמנע, שפרץ מליבותינו בצדק מוחלט לנוכח הסתה כה מזעזעת (והפעם פוגעת הקלישאה הזו בול במטרה!)- שמגלמת את אחד משיאיה של הרדיפה המקארת’יסטית אחר קבוצה פוליטית שלמה בחברה הישראלית- באה העת להתעשת ולנסות להבין לעומק את התופעה שהמאמר במעריב מגלם. כי מה שמאפיין את העיתונות המערבית- כפי שהפליאו לנתחה מעבר למסך הברזל- נכון כיום שבעתיים לתקשורת הישראלית, שכבר איבדה כמעט את כל צעיפיי ההסוואה הדמוקרטיים ומודה למעשה בפה מלא: אנו פה כדי להפיץ מסר אחיד.
אחד מהידועים שבין המנהיגים הפשיסטיים של אמצע המאה, בראיון שנערך עימו בכלא לאחר מלחמת העולם השנייה, היטיב להגדיר את אחד מן הסודות הגלויים של הפרופגנדה: “באופן טבעי העם הפשוט אינו חפץ במלחמה… אבל זה תמיד עניין של מה בכך לגרור את הציבור, יהיה זה בדמוקרטיה, בדיקטטורה פשיסטית, במשטר פרלמנטרי או בקומוניזם… תמיד ניתן להביא את העם לתמוך במנהיגיו. זה קל. כל שצריך לעשות זה לומר להם שהם מותקפים תמיד, ומנגד לגנות את אנשי השלום בשל היעדר פטריוטיזם והפקרת המדינה לסכנה. זה עובד באופן זהה בכל מדינה.”
מי שאמר את זה, אגב, היה הרמן גרינג.
הציטוט המדהים שלעיל עשוי להישמע כגוזמה רטורית של פושע לפני תלייתו, אבל לדעתי זוהי תמציתה של פרוגרמה עתיקת יומין להטלת סמכות ומרות בציבור, שהנאצים בעצמם החלו למלא בנאמנות מיד עם השתלטותם על גרמניה- מדיניות של מלחמה וסכסוך בלתי פוסק יחד עם חיסול מוחלט של השמאל הפוליטי והפיכתו, ביחד עם היהודים, לשעיר לעזאזל הציבורי. הראשונים שנרדפו, לצד היהודים, היו קומוניסטים וסוציאליסטים, עיתונאים ופוליטיקאים ליברלים, מנהיגי פועלים ושאר ‘שמאלנים בוגדניים’ שסיכנו את ביטחון האומה.
הפרוגרמה הזו, שאולי מקורותיה עוד בשחר נעוריה של הציוויליזציה, הלכה ושוכללה ככל שחלפו הדורות, הלכה והתעדנה, עד שהיום כמעט בלתי אפשרי להבחין ביישומה ביקומנו הדמוקרטי (כביכול או שלא כביכול). חומות התיל הסוגרות על השיח הציבורי מכל כיוון, המצמצמות את המרחב של הפולמוס למימדים אבסורדיים- המשבשות את כל ההגדרות הפוליטיות עד כדי כך שקבוצת ימין קיצוני מוגדרת כמרכז החדש- מהוות אמנם אמצעי אזהרה לכל מי שעיניו פקוחות, אבל בשל התהליך ההדרגתי קשה לרוב העגלים להבין שעולמם הפך למכלאה מנטאלית.
הפאשיזם החדש, כך אמר פעם היסטוריון מעניין אחד, אינו ההוא של החולצות החומות ובריונות הרחוב (אם כי הוא אינו חסר לחלוטין את האלמנטים הללו). זהו פאשיזם תודעתי, הנארג בחסות תקשורת המונים בידורית עשירה ורבת כוח, שבו דעות ופרשנויות מוצאות מחוץ לגדר הלגיטימי בהליך דיאלקטי אכזרי. זרוע הצנזורה לא נוחתת בהכרח ממעל, מהחללים הצוננים של משרדי הממשלה או לשכות התאגידים (אם כי היא קיימת בהחלט), אלא היא מוטמעת במרקם החברתי והמנטאלי, בסטנדרטים המוכתבים של ‘מה ראוי ומה לא’ הנטבעים בדמנו כאילו היו תורה מסיני. זהו זן אחר של ‘משטרת מחשבות’, אשר הצלחתו אינה זקוקה לעיניו העוקבות של שוטר החרש ולאימת חדר העינויים. צלילים שנחשבים אופוזיציוניים, שפורטים על המיתרים הפנימיים ביותר של החברה, שחושפים את חולשתה המוסרית, מודרים מחוץ לתחום הלגיטימי לא על ידי השתקה שבכוח אלא ע”י בליצים של גינוי חריף, האשמות פרועות, לעג ונידוי, או מאידך ע”י התעלמות מוחלטת. החרדה מפני בידוד חברתי, מפני כוחו האדיר של הבוז, די בה כדי להטיל הס על מרבית הנון-קונפורמיזם הרוחש מתחת לקרקע.
כך למשל, בשיח הציבורי בישראל של היום, נחשבת הסכמה עם טענות היסוד של דוח גולדסטון- כלומר, חוסר המידתיות הבוטה, הברורה לעין, של פעולות הצבא בעזה- לחטא שחומרתו שווה לחילול הקודש במסדר של נזירים, ואפילו עצם הקריאה בו וההתייחסות העניינית אליו עלולה להיות עילה להתקפות ארסיות, לתיוג מיידי המוציא את החוטא מכלל ישראל (שמאל קיצוני, אנטי ציוני וכו’), ממש כשם שהופשט גולדסטון עצמו מיהדותו באופן שמזכיר את הסרת דרגותיו של אלפרד דרייפוס בטקס ההשפלה המפורסם.
כך גם היה בעת מלחמת לבנון, כאשר כל ציוץ אופוזיציוני בשלביה הראשונים נמחץ תחת מטחים של אבני סקילה מילוליים, ומושגי בלע שהיו תמיד נחלת קבוצות שוליות החלו להיכתב בדיו של דם בעיתונים המרכזיים, ללא כלימה וסיוג, ואף הגדיל לעשות אחד מן ‘הבכירים’ שבעיתונאים שטען שהמפגינים הם עושי דברן, לא פחות ולא יותר, של דמשק וטהרן. באווירה שכזו, במרקחה חומצתית שמשמידה כל חומר זר ושונה, שיח ציבורי דמוקרטי הוא בבחינת מדע בדיוני. ולפיכך, בתום המלחמה, עם ‘ההתפכחות הציבורית’ המאסיבית, הביקורת שהושמעה כלפי קברניטיה לא נגעו לעצם צדקתה, להגיונה היסודי, למחירה האנושי החמור (למעט זה הישראלי), אלא לאופן ניהולה בלבד.
אלו הן מימדיה של הדמוקרטיה שבה אנו מורשים לחיות.
ההסתה כנגד מה שמכונה ‘השמאל’ מהווה אם כן חלק מהותי מן המרשם להשתלטות כוחנית על חברה אזרחית, אשר מרכיבו האחר הינו המלחמה הנצחית. ולא לחינם. כי כדי ליצור את מסך העשן הזה יש צורך בהולכת שולל מאסיבית, שקולות שפויים מתוך החברה עצמה יכולים לגלות את ערוותה בקלות יחסית, לו הייתה ניתנת להם במה ראויה להישמע, ולו הייתה האוזן הציבורית סבלנית דיה כלפיהם. ההיגיון המעוות, למשל, הדומיננטי כל כך בשיח הישראלי, שמתייג כמעט כל הבעת סימפטיה והזדהות כלפי תושבי עזה, שחיים בסיוט קטסטרופלי, כאדישות לסבלם של תושבי שדרות הוא לא רק אבסורדי במהותו (שכן אלו וגם אלו הם קרבנותיה של ביצת הסכסוך) אלא אף מניפולטיבי באופן מרושע ממש. כי תכליתו היא השתקה, חד וחלק, של המצפון האנושי שלנו, המבין אינטואיטיבית שלחמלה אין דרכון, ושאנושיות אינו נתחמת לפי גבולות בינלאומיים- שהמוסר אינו נבלם בגדר הטובה ואפילו לא עומד בתורות האינסופיים במחסומים המזוויעים שמתעללים בפלסטינים. וכשקולות המצפון נודמים- מבושה, מפחד הבוז והשטנה- יכולה מכונת המלחמה להמשיך לשמן את גלגליה בשלווה.
הקולות השפויים, לו היו נשמעים מעל הבמות המרכזיות, היו עשויים לתקוע סיכה בבלון המנופח של ‘הסכנה הקיומית’, ואולי אף לנסוך רוגע כלשהו- רוגע הכרחי, חיוני כאוויר לנשימה- על ציבור אחוז בלהות, שנצמד אל סינרי מנהיגיו ומתנדב להשליך את חירויותיו תמורת האתנן המכזב של הביטחון, בהתעלמות עיוורת מכל תמרורי האזהרה השרועים לאורך שדרותיה של ההיסטוריה המודרנית, המלמדת שוב ושוב כיצד אלו המתיימרים להגן על הציבור הופכים לבסוף לסוהריו. בנג’מין פרנקלין היטיב להגדיר זאת כשכתב: “אלו המקריבים את חירותם תמורת מעט ביטחון אינם ראויים לא לזה ולא לזה.”
השיח הציבורי שמתנהל כיום רווי קלישאות, וכל כולו מושתת על אדניה של אקסיומת המלחמה ההכרחית. הצפת דעת הקהל בדימויים של רעולי פנים ובהכרזות תוקפניות מפי קיצונים אסלאמיים, לא זוכה כמעט לשמץ של איזון. אינספור פעילויות שלום הרואיות ושיתופי פעולה מרגשים בין יהודים וערבים זוכים להתעלמות מוחלטת, או מאידך לבוז ולמטחי שטנה. שאלות כדוגמת האיום האמיתי של החיזבאללה ושל החמאס, או ‘האיום האירני’ ומשמעותו, נדונות כמעט רק דרך הפריזמה המונופוליסטית של ‘גורמי ביטחון ומקורות מודיעיניים’, המציתים בכולם את הלהב של מלחמת החורמה – זו שארה”ב וישראל ששות אליה כנערים מוכי טסטוסטרון, בלי להתחיל לחשב את הפוטנציאל ההרסני שטמון בחובה. העובדה שרק לא מזמן חווינו על בשרנו את הפארסה של ‘האיום העיראקי’, שהתגלה כמופרך לחלוטין והעמיד את ‘גורמי המודיעין’ תחת אור מגוחך, לא שוחקת משום מה את מעמדם הקדוש בפנתיאון הישראלי, בעיקר כאשר גם היום נחלצות איקונות אקדמאיות, כדוגמת שלמה אבינרי, כדי להביע תמיכה במלחמה שהמיטה שואה על העם העיראקי, תוך התעלמות אבסורדית משלל מרכיבים ניתוחיים שתקצר היריעה מלפרטם.
בהחלט, כפי שהעיתונות מספקת את דובריו של ממסד הכוח (הון, ביטחון, פוליטיקה) מספקת האקדמיה את האידיאולוגים שלו.
המאמר של כספית הינו, כמובן, רק ביטוי אחד של תופעה חולנית שמציפה את הגוף המוכה של החברה הישראלית. כמו רבים אחרים במקצועו, הוא יודע על איזה צד מרוחה החמאה ולאיזה אלילים כדאי להגיש את הקרבן היומי. הפטריוטיזם המיליטריסטי הוא לחם חוקה של האליטה המקומית, וכל עוד זה לא ישתנה אנו נמשיך לראות בעיניים כלות כיצד מעמיק תהליך איבוד הדעת וההקצנה. אבל מנגד, אנחנו, שמוצאים את עצמם נרדפים כמוכי שחין בהוויה הלומת אמוק, יכולים לינוק ממחזה האבסורד הזה איזו נחמה פורתא: אנחנו אמנם מעטים אבל כוחנו רב, וקולנו חשוב ונחשב, וכל עוד שופרה של האמת החתרנית ממשיך לפורר את מסדיו של הקונסנסוס המאובן ולהוציא מכליהם את כוהניו, יש מקום לתקווה שיום אחד בקרוב יתמוטט גם הוא אל המצולות.


