The First World War, boys, it closed out its fate
The reason for fighting I never got straigt
but I learned to accept it, accept it with pride
and you don`t count the dead when god`s on your side.
זהו בית אחד מתוך שירו של בוב דילן `כשאלוהים לצידך`, מתוך אלבומו היפה `הזמנים משתנים`. השורה האחרונה צלצלה בראשי בשעה שהאזנתי לאלבום בשעת ערב שקטה, ומיד הדהדה בי אותה אמירת כנף של אחד מהגנרלים שלנו לפיה לא סופרים עכשיו את המתים (אני לא זוכר את הניסוח המדוייק).
יש משהו מעניין בהזכרתה של מלחמת העולם הראשונה בכפוף לאמירה ש`אתה לא סופר את המתים כשאלוהים לצידך`, כי בפרספקטיבה היסטורית יהיו רבים שיודו שמלחמה זו הייתה מהמטופשות, האכזריות והמיותרות בתולדות האנושות המודרנית. נראה כי ברבות השנים מלחמה זו הפכה למעין סמל למלחמות הבל ורעות רוח, שבני אדם, בטבעם המוזר והבלתי מפוענח, מסוגלים לייצר תחת הטלית המקודשת של מלחמת צדק קיומית.
המלחמה התרחשה, בין היתר, על רקע עימות בין מעצמות המערב דאז לגבי שליטתן במרחב הקולוניאלי וחלוקת הרווחים העצומים שהופקו מהארצות הנשלטות, והיא פרצה לאחר שנים ארוכות של `גלובאליזם` כלכלי ליברלי שטמן באמתחתו הבטחה לעולם של שקט ויציבות מחד, ומנגד, לאור התעצמותה המרשימה של התנועה הסוציאליסטית ופיעפועם של רעיונות רדיקליים אל בין שורות המעמדות הנמוכים.
לקראת 1914 החלו מסרי המלחמה לפעפע בגרמניה, אנגליה וצרפת, ולאט לאט עוצבה דעת הקהל לקראתה, עד כדי כך שעם פריצתה כבר נתפסה בעליל כמלחמת `אין ברירה` שכבוד האומה והמשך קיומה מוטל בה על הכף, והמוני העמים כבר היו אחוזים בקדחת הטירוף של מחול החרבות כשבעיניהם דולקת להבת המשיחיות. בסופו של דבר הצליחו שליטי המדינות הנלחמות לגייס את דעת הקהל כולה לתמיכה גורפת במעשי האיבה, וצעירים בגיל הגיוס כבר צבאו על הלשכות בלא שהיה צורך בדרבון מיוחד, ורק מעטים בודדים- כל מיני טיפוסים `משונים` שמספרם היה כה זעיר עד כי קולם נבלע לחלוטין במרקם הגועש של הלמויות התופים הקוראים לקרב- הביעו התנגדות, וידעו לזהות באומץ לב ובפקחון את המניעים האמיתיים של המלחמה.
וזכורות לרע בעיקר מפלגות השמאל הסוציאל דמוקרטיות, מנהיגיהן הפוליטיים והרוחניים ותומכיהן, שנסחפו גם הן (דווקא בשעת מבחן אמיתית לתפיסות שהטיפו להן במשך שנים) בזרם הלאומני הגועש ששום מחסום לא יכול לו.
מה שיותר מכל מכה אותי בהלם בימים אלו זו התופעה אדירת המימדים, המתגבשת כנחשול עצום במירוצו העיוור להשתברות רבת קצף על מצוקי החוף, של התמיכה המאסיבית בהחלטת ממשלה לצאת למלחמה, אשר בתנאים מינימאליים של שיח ציבורי סביר הייתה אמורה לעורר, אם לא התנגדות מירבית, אז לפחות איזה פילוח ניכר לעין של חילוקי דעות פנים חברתיים. אולם כל סיכוי לויכוח ציבורי חוסל מבראשית על ידי מכונה כה משומנת ומתוזמנת עד כי לעיתים מתעורר חשד כלשהו שהכל מנוהל מתוך איזה חדר בקרה אפלולי וממוזג הנמצא אולי בסמוך ל`בור` המיתולוגי שבקריה. כמו מחזה מרהיב של אלפי זיקוקי דינור המתפרצים להם לפתע ממעבה חשכת האדמה, מיד עם הינתן האות (כלומר: תקיפת החיזבאללה במוצב צה”ל) נצבעו שמי ישראל בצבעיו הבוהקים של `הקונסנזוס הלאומי` החדש, כאילו לחטיפת החיילים יכולה להיות רק תגובה אחת ויחידה וכל פרשנות אחרת היא בבחינת בלתי נסבלת, ועוד בטרם הספקנו להבין מה מתרחש נכבשה דעת הקהל הישראלית בעוצמה רבתי הרועמת כהדף מטחי הטילים בצפון ופגזי המטוסים בלבנון.
אדם הקורא את סיפורה של מלחמת העולם הראשונה ונתקל במבוכה אל מול התרחשות לא מובנת של המונים הנגררים במחולות- כאותם ילדי העיר המלין אחר החלילן הקסום- אל מלחמת הבל לא להם, שברור בעליל שרק תזיק להם ותביא להם חורבן ואובדן, עשוי לקבל בימים אלו שיעור מאלף שלכמוהו לא יזכה בשום ספר, מחקר אקדמי או סרט תיעודי. אך כשה`שיעור` הזה מתרחש בתוך ביתך שלך, לקול נאקות הייאוש, החרדה והסבל העולים יחד עם תמרות העשן מכל סביבותיך, אזי מצטרף אליו גם הכאב הנורא, שאת עוצמתו אף היסטוריון לא יצליח למדוד.
בסרט המקסים `חג שמח`, שמתעד את הפסקת האש הספונטנית שיזמו חיילים גרמנים, צרפתים ובריטיים בערב חג המולד של 1914, ישנה סצינה מרגשת וחזקה שמתארת את הדחתו של הכומר הסקוטי, שניהל את המיסה המשותפת לחיילי הצבאות השונים. איש הדת הבכיר המדיח אותו מתפקידו נוזף בו קשות על שגרם להורדת מורל החיילים ולריכוך ליבם במשימתם החשובה, ועל כך שמעל בתפקידו כאיש הכנסייה. הכומר הנזוף עונה לו שזו הייתה המיסה החשובה ביותר בחייו, אולם הלה לא נותר להקשיב לו ופונה לחדר בו נמצאת קבוצת חיילים בריטיים הממתינה לו בדריכות. אז מתוך החדר נשמעות הטפותיו הנחושות לחיילים: `הגרמנים הם אויביו של ישו`, הוא אומר, `הם אינם בני אדם כמונו`, `זוהי מלחמת קודש. אלוהים לצידנו`. ולכומר המודח, הכורע בברכיו על הארץ, נותר רק לפרוץ בבכי מר.
לעיתים, כשאני שומע את הלהג המצטדק המחולל במרחב שלנו, שמלווה את מאורעות המלחמה כמו ניגון רקע מוקיוני בסצינת אקשן הוליוודית- את אותה מכבסת המילים המשוכללת שבכוחה להפוך תקרית גבול אחת למלחמת גוג ומגוג, ואת המלל המלביש מעשי אלימות עיוורים ואכזריים בשלמה סינתטית של צדקנות עצמית- אני מתמלא תשוקה לעשות כמעשהו של הכומר: לכרוע ארצה ולמרר בבכי. למרר בבכי…