המקום שנמצא הכי רחוק משפיות

בעיר בת ים, בסוף רחוב קטן ושקט, ניצב בית החולים הפסיכיאטרי אברבנאל. השלט הקטן של בית החולים, שתלוי באגביות ומקבל את פניו של מתמודד הנפש, אינו נותן מושג אמיתי על המקום הזה. מקום שנמצא הכי רחוק משפיות. רק כשעוברים את מפתן השער, מתחילים להבין את הטירוף.

כשהגעתי אני לאשפוז באברבנאל לא ידעתי שבמקום לעזור לי, בית החולים הפסיכיאטרי הוותיק במדינה רק יתיש אותי יותר. מצבי הנפשי זעק לעזרה ולהשגחה, ובגלל מגורי במרכז תל אביב האופציה האשפוזית היחידה שעמדה לפני היתה אברבנאל. לא משנה כמה ביקשתי ללכת לבית חולים אחר, החוק בעניין הינו ברור וחסר היגיון – אדם שנזקק לאשפוז פסיכיאטרי מתאשפז לפי אזור מגוריו וללא כל אפשרות לבחור את המוסד המתאים באמת למצבו.

הפסיכיאטרים הציבוריים יודעים בעצמם מהן הבעיות הקיימות בבתי החולים הפסיכיאטריים בישראל, אך אין בידם אפשרויות חלופיות להציע. למישהי אחרת, עם אותם קשיים כמו שלי, אבל עם יותר כסף בכיס – קיימת האופציה ללכת לטיפול פרטי, לקבל הגנה והשגחה ראויה; ההבדל בין הפרטי לציבורי יוצר את ההבדל בין השיגעון לשפיות.

בלית ברירה, מצאתי את עצמי צועדת בשביל המוביל למחלקה הסגורה לנשים באברבנאל.

בדרך עברתי ליד כמה בניינים חשוכים ונטושים, כאלה שעשו לי תחושה כאילו הגעתי לבית קברות לאנשים חיים. האחות שקיבלה את פניי ביקשה ממני להתפשט לפניה כדי לוודא שאין עליי סמים או כלי נשק ואז נתנה לי פיג’מה שהיתה גדולה עליי בעשר מידות. “זה מה שיש”, אמרה, “המאושפזות כאן בדרך כלל יותר גדולות ממך”. נאלצתי להחזיק את המכנסיים כדי שלא יפלו. החולצה נראתה עלי כמעט כמו שמלה.

אחר כך, האחות הסתכלה על התיק הקטן שהבאתי ואמרה לי לקחת רק את מה שאני ממש חייבת כי “הכל נגנב פה”. לקחתי את הסיגריות, הפלאפון וקצת כסף. לא יותר מזה.

כך התחילו 48 שעות של האשפוז הנורא ביותר בחיי.

סדר היום במחלקה הסגורה כולל הליכה הלוך-חזור במסדרון, מהבוקר ועד הערב. נורא קל להגיד שזה בגלל שכל מי שמאושפז שם משוגע, אבל זה קורה בעיקר כי אין משהו אחר לעשות. וכשאין מה לעשות – משתגעים עוד יותר.

אני באופן אישי רק חיכיתי לקבל תרופות כדי להיות טיפה יותר מסטולה על מנת שהזמן יעבור יותר מהר. בשלב מסוים למדתי את הטריק – אם מתפרעים קצת, מקבלים זריקת הרגעה או כדור הרגעה ויכולים אפילו לישון קצת. אבל יש שני דברים שצריך לקחת בחשבון: הראשון, הוא שהחדרים שבהן ישנות הנשים נעולים בפניהן כמעט כל היום, מלבד לזמן קצר בצהריים ולמשך הלילה. כך שאם תתפרעי בזמן שהחדר שלך נעול, תצטרכי להירדם על הרצפה בקצה המסדרון או על כיסא פלסטיק ליד דלתות הכניסה למחלקה. שנית, אם בחרת להתפרע, קחי בחשבון שזה יאריך את זמן השהות שלך. ואז זה פשוט נהיה מעגל אכזרי.

אני בחרתי להיות ילדה טובה. אולי כי אני באמת כזו ואולי כי פשוט ידעתי שזה יעזור לי לעוף משם מהר יותר.

בכל זאת, למרות שלא סוממתי יותר מדי, חלק מהזמן במחלקה מטושטש לי בזיכרון. קשה לי להגיד בדיוק מה אכלתי, למרות שזכורים לי איזה רגע או שניים שפתחו את חדר האוכל. זכורים לי גם עוגה או פרי שהונחו על שולחן ושנעלמו תוך רגע. הנשים במחלקה מפתחות תיאבון גדול בגלל התרופות ואין ממש סיכוי לשבוע.

כשרציתי להתקלח שלא בזמן המוגדר לכך, הייתי צריכה למצוא אחות שתסכים לפתוח לי את הדלת הנעולה – וגם אז מדובר במקלחת שגודלה לא עולה על גודל תא שירותים של מטר על מטר כשאי אפשר באמת להתפשט או להתלבש. המצב שנוצר הוא שמתפשטים במסדרון, לעיני כל. עם אובדן הזכות שלי לפרטיות מינימלית, איבדתי קצת את עצמי. שתי המרצפות שמחוץ למקלחת ההיא מהוות עבורי את המקום שבו הפכתי לסתם עוד משוגעת אחת עם נפש דפוקה ולמקום שבו גם הגוף שלי איבד משמעות.

ועדיין אם הייתה לי אפשרות, הייתי מתקלחת כל חמש דקות. הרגשת הטינופת שהיתה במחלקה גורמת לי לבחילה, אפילו עכשיו כשאני רחוקה משם.

פעם ביום ניתן לראות פסיכיאטר, וגם זה לא תמיד. הם לרוב יושבים בחדר ישיבות ומשוחחים שעות בינם לבין עצמם. אמנם חדר הישיבות הזה נמצא בתוך המחלקה, אבל ההרגשה בתוכו שונה בתכלית מההרגשה בשאר המחלקה. בכמה רגעים שהקדישו לי המכובדים על שולחן הישיבות הרגשתי שוב כמו בת אנוש ולא כמו זבל אנושי.

בכל זמן שהותי במחלקה פגשתי מתמודדות נפש רבות אחרות, אבל עם אף אחת מהן לא באמת שוחחתי. כולן מנותקות מכולן שם. יש כמה נשים שמאושפזות זמן רב, יותר מכמה ימים, וכבר מורגלות בבהייה בקיר. בסוף מתרגלים להכל כנראה. גם לכך שאף אחד לא באמת מעניק לך טיפול.

אני לא מאשימה את הצוות, לא את האחיות ואפילו לא את הרופאים בבית החולים. מספר המאושפזות רק במחלקה שאני הייתי בה אינו נמוך כלל, והצוות שנאלץ לנסות להשתלט על העומס אינו גדול. כמו תמיד, הכל מתחיל ונגמר בתקציב. אברבנאל מיועד לסגירה כבר משנת 2003 ובגלל צו הסגירה שלא הוצא לפועל משום מה עד היום, בית החולים מקבל תקציבים בסיסיים בלבד ולא תקציבי פיתוח. וכך נוצר מצב ששנים אחרי 2003, הקיר מעל המיטה שאני ישנתי בה התפורר מרטיבות, השמיכה היתה קרועה, השירותים היו ממש סכנת נפשות (נוספת לסכנת הנפש שגם ככה כל אחת נושאת עימה שם), ואם לא הייתי אדישה לג’וקים, כנראה שזה מה שהיה מכריע אותי סופית במסדרונות האין-סופיים.

בעבר הייתי מאושפזת בבתי חולים פסיכיאטריים אחרים, וגם שם היו בעיות כאלו או אחרות. הזלזול של משרד הבריאות במתמודדי הנפש המאושפזים בישראל בא לידי ביטוי בכל מוסד שכזה. אבל המצב באברבנאל, מניסיוני האישי, הוא הנורא ביותר.

אחרי פחות מ-48 שעות יצאתי משם.

בדוח שהייתי צריכה להעביר לפסיכיאטר הפרטי שלי, נכתב שהייתי שקטה לאורך כל האשפוז ולא עוררתי בעיות ולכן הרופאים מצאו לנכון לשחרר אותי. אני כמובן לא התנגדתי – הדבר היחיד שעזר לי לחזור טיפה לשפיות הוא דווקא זה שיצאתי משם ולא זה שנכנסתי לשם. סביר שהפסיכיאטרים באברבנאל נתקלים במצבים קשים ממני, וסביר שזה לא פשוט, אבל הדבר הסביר הנוסף הוא להביט בי ולראות מה המצב שלי מצריך.

אברבנאל, שהוקם בכדי להיות מרחב מגן, הפך להיות מקום שרק מחמיר את ההתמודדות שהנשים מגיעות איתה לשם. נשים שמגיעות עם דיכאון נהיות מדוכאות יותר, נשים שעברו תקיפה מינית נתקלות בזלזול ואולי אף בטראומה מחודשת, ונשים שיכולות להתחזק ולצאת לחיים בריאים, ייאלצו לנצח לשאת בתוכן את זיכרון האשפוז. למטופלים אין את הכוח הנפשי להתאחד או להתנגד וגם לא בטוח שקולנו היה נשמע בכלל כקול שפוי. אך ייתכן שאם הרופאים ושאר הצוות היו קמים ואומרים למשרד הבריאות שהם לא מוכנים להמשיך לטפל בתנאים האלו, משהו היה משתנה. אולי אפילו מספיק רופא אחד שיגיד: לא עוד.