מי שקרא את דני בן סימון אתמול ב”הארץ” היה יכול לקבל את הרושם המוטעה שהפגנות הענק בצרפת, הן כפי שהוא מגדיר עניינם של “בני טובים”, “צרפתים מלאים” שנמאס להם, מהכתבה גם לא היה ברור מדוע מזה מספר שבועות מתחוללות הפגנות ומהומות ומיליון וחצי איש הפגינו ביום שבת האחרון בפריז, ומדוע מדברים על “חזרתה של רוח 1968” ומהם ההבדלים בין 1968 ל 2006.
ההפגנות הן מחאה נגד יוזמה חקיקתית של ראש הממשלה דומיניק דה וילפן. החוק השנוי במחלוקת שהוצג בתחילת החודש Contrat de Premiere Embauche או בקיצור CPE- . החוק קובע כי מעסיקים יוכלו לפטר במהלך שתי שנות העבודה הראשונות, מבלי לתת שום נימוק ובאופן שרירותי, עובדים מתחת לגיל 26.
מלבד הסטודנטים הרבים, שהתבצרו באוניברסיטת סורבון, במהלך הימיים הראשונים, מפגינים ברחובות ראשי איגודים מקצועיים, עובדי ייצור ועובדים בענפי שירותים. ראשי האיגודים המקצועיים אומרים “בשנים האחרונות נאבקנו על זכויות המועסקים הגיע הזמן להיאבק למען הצעירים והמובטלים”. ההפגנה גם מהווה הזדמנות לאיחוד שורות השמאל הפוליטי הצרפתי והתחדשותו.
ההפגנות הללו הן גם ביטוי ליחסים המורכבים שיש לצרפתים עם תהליכי הגלובליזציה. עבור רבים החוק של דה וילפן מסמל את הברוטליות של ערכי שוק העבודה הניאו ליברלי הגלובלי. ההפגנות הללו מצטרפות לתופעות אחרות, ההתנגדות של האזרחים הצרפתיים לאשר את החוקה האירופית והמהומות של בני המהגרים בסתיו האחרון בפרברי פריז. חלק מהפרשנים רואים בתופעות הללו ביטוי למחאה והתנגדות לערכים הניאו ליברליים מצד אחד ולגזענות וההפלייה מצד שני.
לא מדובר רק בבעיות של בני טובים בלבד, לחלק גדול מהם בדרך כלל אין בעיות תעסוקה וקיום בשל הרשתות החברתיות והתמיכה החברתית והכלכלית המשפחתית שהם נהנים ממנה. בשנת 2004 שיעור האבטלה בקרב צעירים צרפתיים היה 23 אחוזים, אולם בקרב הצעירים בני המהגרים בפרברים העניים שיעור האבטלה הגיע ל 50%. רק 54% מבוגרי האוניברסיטאות בני 30 עד 35 הצליחו להשיג משרות בשנת 2004 ניהול בעוד שבתחילת שנות השבעים השיעור הזה היה 70%.
כאמור לא מעט מהסטודנטים המפגינים הם בני דור שני ושלישי של מהגרים שסובלים מהפלייה על רקע גזעי בשוק העבודה, רבים מהם מספרים כי ברגע שהמעסיקים מבחינים שמדובר במועמדים בני מיעוטים הם דוחים אותם על הסף, בחלק מהדיווחים סטודנטים בני מיעוטים דיווחו שהם שלחו מאות עותקים של קורות חייהם ולא זכו לתשובה.
אחד האנשים המרואיינים ביותר בימים אלו הוא אחד ממנהיגי המרד של 1968, דניאל כהן בנדיט, לדעתו ההבדל בין שתי התקופות הוא, שבעוד שב 1968 למפגינים הייתה תקווה לחולל שינויים מהותיים חיוביים בחברה הצרפתית, המפגינים היום חשים תחושה של יאוש, חוסר ביטחון והם חוששים משינויים שיכולים רק להרע את מצבם.
בסקר שנערך בימים האחרונים 68% מהנשאלים סברו שראש הממשלה צריך לבטל את החוק, ונראה עתה שגם ראש הממשלה שסיכוייו להבחר לנשיא בבחירות הבאות לנשיאות צללו למצולות, וגם הנשיא שיראק, מחפשים דרך לרדת מעץ ה CPE. הם ניצבים בימים אלה בפני אולטימטום של האיגודים המקצועיים על הכרזת שביתה כללית בצרפת באם לא יבוטל החוק.
אחד הסימנים המעודדים בהפגנות הללו זו הסולדיאריות ההדוקה המופגנת בין סטודנטים, עובדים, איגודים מקצועיים וחברות וחברי ארגונים חברתיים. סולידאריות שבישראל לא ניתן אפילו לחלום עליה, בין היתר, כיוון שמנהיגות הסטודנטים הישראלית לדורותיה תמיד הקפידה להפגין אינטרסנטיות צרה וצינית, אופורטוניזם וריאקציונריות חברתית.