בדרך לקניון עצרנו בקלפי
פרופ’ צפדיה מרצה למנהל ומדיניות ציבורית במכללת ספיר ויו”ר עמותת במקום: מתכננים למען זכויות תכנון
את יום הבחירות פתחתי בריצת בוקר, וכהרגלי בריצות בוקר, הקשבתי לרדיו. קל היה לחוש ברדיו שזהו יום מיוחד, יום של חג! אבל לא חג הדמוקרטיה, אלא חג קניות. בליץ פרסומי שבלע את רוב משבצות השידור ברדיו, ובמקביל בכל מדיה פרסומית אחרת, הודיע על מבצעים, סיילים, והטבות מיוחדות ליום הבחירות. מכוניות, בגדים, אוכל, דירות, מוצרי חשמל ובית – הכול במבצע, ורק לכבוד הבחירות. בהמשך היום דווח על עומס כבד. לא בקלפיות, אלא במרכזי הקניות.
יום חופש שאינו שבת או חג, נוח ומותר לקניות. אבל זה הסבר פשוט ולא מספיק משכנע. מבט מעמיק מלמד שכל מערכת הבחירות הזו עמדה בסימן של מבצע קניות ואריזות של מותגים פוליטיים, ולא בסימן של ערכים ומדיניות רצויה, והיא הכתירה אותנו כצרכנים ולא כאזרחים. במובן זה, רב המשותף בין הבליץ הפרסומי של מבצעי מכירות לבין המערכה הפוליטית.
זה התחיל באופן שבו המפלגות ניהלו את קמפיין הבחירות. כולן הדגישו את המותג, ולא את המהות הערכית והמדינית. המצע, שאמור לבטא את תפיסת העולם הערכית והמדיניות שכל מפלגה שואפת לקדם, היו לא יותר מרעש רקע עמום ומשני. בחלק מהמפלגות בחרו בכלל לוותר עליו, ובליכוד – מפלגת השלטון – העלו מצע חלקי ושטחי רק כדי לצאת ידי חובה לאחר שבתקשורת הובעה תמיהה כיצד זה שאין מצע. במקום מצעים שיכללו הצגה קוהרנטית ושיטתית של תפיסת עולם בתחומי הפוליטיקה, החברה והכלכלה, הציעו המפלגות מסרים פרסומיים פשוטים וקליטים בנוסח “עונש מוות”, “לא מתנצלים”, “אנחנו או הוא / הם”, או “שקופים”.
שימוש במסרים פשוטים וקליטים הוא היסוד המרכזי של הפרסום בקפיטליזם הצרכני, שרואה את הצרכן כאדם חד ממדי. הצרכן מבין מסר פשוט וקליט בנוסח כמה אחוזי הנחה יש היום. תפיסת היסוד של הקפיטליזם הצרכני היא שהאדם מבקש לספק צורך מיידי, לא בהכרח מושכל, באמצעות רכישת מוצרים. פעולת הרכישה, ולא הצורך האמיתי במוצרים, נתפסת ככזו שמספקת לצרכן הנאה רגעית וסיפוק. אילוף הצרכנים לתפיסת פעולת הצריכה ככזו המספקת הנאה נועדה להניע את גלגלי הצריכה וליצור תאווה מתמדת לרכישת עוד ועוד מוצרים שיספקו, ברכישתם, הנאות רגעיות שמצטברות כביכול להנאה מתמשכת. לכן בפרסומות לא מפרטים את המפרט הטכני המלא של המוצר, ובוודאי שהפרסומות לא מפרטות מדוע בכלל יש לנו צורך במוצר.

להבדיל, בדמוקרטיה, ששיאה הוא יום הבחירות, האזרח או האזרחית מדומיין כאדם רציונאלי, שאמור ליהנות ממידע מלא על אפשרויות הבחירה העומדות לרשותו וההבדלים ביניהן, כדי שיוכל לקבל החלטה מושכלת כיצד להצביע. ההצבעה איננה בבחינת סיפוק צורך מיידי, אלא תרגום של מטרות ארוכות טווח שכל אדם טווה עבור עצמו לבחירה מושכלת בדרך אידיאולוגית מסוימת. כמובן שהעיקרון הנאצל בדבר האדם הרציונאלי שמצביע באופן מושכל לא תמיד פועל. אבל מחיקתו המלאה של האזרח והצגתו כצרכן המצופה לבקש סיפוק של צורך מיידי בהנאה מתאימה לשופינג, לא לבחירות.
מחיקת האזרח והצבתו של הצרכן במרכז תשומת הלב של הבחירות התבטאה גם בהצבת ראשי המפלגות בחזית הקמפיין כמותג שאותו צריך לרכוש, במקביל להעלמת המפלגות, שוב, כמנגנון להשגת הנאה מיידית: איימן, בנט, גלאון, דרעי, הרצוג, ישי, כחלון, ליברמן, לפיד ונתניהו – אבל לא מפלגות, לא אידיאולוגיה, לא משנה מדינית, חברתית וכלכלית סדורה. ראשי המפלגות הוצגו בפנינו כמתחרים על הממון שלנו – פתק הבחירה, שמוגבל בבחירות ל”מוצר אחד” בלבד. תחרות זו היא חלק בלתי נפרד מן התפיסה המעוותת של תחרות כפתרון העל הניאו-ליברלי לכל בעיה, ועל הבחירות כהגשמה העליונה שלה. ככל הנראה, התחרות ‘כפתרון’ מוסכמת על כולם, כולל המחנה הציוני, ש”ס, מרצ וגם על מי שנתפס כאחת ההבטחות של הבחירות – כחלון. אז למה לא בבחירות?
וכמו במקרה של כל מותג נוצץ, האריזה חשובה: גרפיקאים מסורים עיבדו, הצעירו, העלימו פגמים מתמונות המועמדים, כאילו כל תפקידם של הפוליטיקאים הבכירים הוא למכור גרביונים בעזרת רגליים חלקות ומבריקות. אבל מי שותף להם? מי הם יתר המועמדים? מהן דעותיהם? איזה ניסיון יש להם? כנראה שזה לא משנה.
עניין הפיכתנו לצרכנים ולא לאזרחים אכן תמוה כי בשנים האחרונות מבצבצות קריאות לצדק חברתי, ומדי פעם פוליטיקאים מגיבים (אבל לא בהכרח פועלים) ברצינות מופלגת לבעיית העוני והרחבת פערים, אי השוויון בין מרכז ופריפריה, איכותן המידרדרת של מערכות הבריאות, החינוך והרווחה, וכן, גם תוהים על גובה תקציב הביטחון. המציאות של עוני מעמיק, שזכתה לסיקור נרחב לפני הבחירות כחלק מניגוח השלטון הקיים בידי חלק מערוצי התקשורת, נדמית כמנוגדת להדגשת הממד הצרכני והשיווקי שליווה את יום הבחירות. אז מדוע דווקא יום הבחירות, שבו אמורות היו לצוף סוגיית העוני והפערים החברתיים, הפך ליום שופינג של מותגי צריכה ומותגים פוליטיים?
התשובה לכך נמצאת בשינוי העמוק שחל בחברה הישראלית בשנים האחרונות. חברה ששמה דגש על הישגיות כלכלית, על ראוותנות ועל מותגים – בהתאם לקפיטליזם. אפילו המחאה החברתית מצטיירת לעתים כלא יותר מאשר מאבק להורדת מחירים של מוצרי מותרות, שבלאו הכי חלק גדול מהציבור רק יכול לפנטז על הטעם שלהם. שינוי זה מתלווה ל, ויש שיאמרו מוּבל בידי, שינוי במדיניות הציבורית שבה רווח חשוב מרווחה, וצמיחה כלכלית חשובה מסולידאריות חברתית. מדיניות זו פועלת בראש ובראשונה לקידום צרכיהם של בעלי ההון, שנהנים מתספורות חובות, רכישת רכוש ציבורי במחירי מבצע, השתלטות על אספקת שירותים – ברווח, בטח ברווח. במסגרת זו, הפרטות, כשיטה מדינית מועדפת, התבססה בישראל בעשורים האחרונים, כשבמרכזה האמונה שהאזרח הוא צרכן של שירותים, ולא מושא של זכויות בלתי מותנות (ברוח המודל הליברלי של האזרחות) או מותנות בתרומה לקהילה הפוליטית (ברוח המודל הרפובליקני של האזרחות). במילים אחרות, הניאו-ליברליזם (שם מכובס לקפיטליזם דורסני שזונח את החתירה המתמדת לחירות של כל אדם ולא רק של בעלי הון) שביקש להפוך את האזרח לצרכן, מסמן את הפוליטיקה בכלל ואת הבחירות בפרט כקניון של מוצרים ומותגים נוצצים, שהשתתפות בה אמורה לספק הנאה מיידית, אך לא מחויבות אידיאולוגית ומדינית.
אז כשהכול סחורה, סחירה ונשפטת על-פי רווחיות בלי הבדל בין מותגים למשאבים ציבוריים, אין פלא שיום חגה של הדמוקרטיה הוא חג של קניות? בגדים, פוליטיקאים – הכול בזול. וכמאמר הפרסומת לטלוויזיות “אבושבושוני, נכון מגיע לנו?”. כנראה שכן, מגיעה לנו פוליטיקה כזו.


