הפונדקאות כצל מוסרי כבד

לאחרונה עלה נושא הפונדקאות לכותרות לאחר שהגיע שוב לפתחו של בית המשפט העליון. התובעים, זוג שלהם שלושה ילדים המבקשים להיעזר בשירותי אישה פונדקאית להבאת ילד רביעי לעולם, זאת בעקבות כריתת רחם שנאלצה אם המשפחה לעבור. התובעים פנו לבג”צ לאחר שפנייתם לוועדה הסטטורית לנושא פונדקאות (להלן הוועדה) נענתה בשלילה בטיעון כי חוק נשיאת עוברים נועד להביא מזור לזוגות חשוכי ילדים, על כן העובדה כי יש להורים שלושה ילדים אינה מצדיקה סטייה מכלל זה.

הסוגיה הנידונה דורשת מאיתנו כחברה להתבונן באופן מעמיק בחוק הפונדקאות ומשמעותו, על המורכבות האתית, החברתית והמשפטית. לא ניתן לטעות לגבי יחסם של השופטים להליך הפונדקאות באומרם – אין חולק כי הליך הפונדקאות הוא הליך מורכב, הכרוך בבעיות אתיות, משפטיות, חברתיות, מוסריות, דתיות ורפואיות סבוכות. בפסק הדין סוכמה ההתנגדות מטעם הוועדה שעמדה על הבעייתיות הקשה הכרוכה במוסד הפונדקאות, בעיות הנובעות מהחפצת גופה של אישה זרה לשם מימוש שאיפת הזולת להורות.

הם אף עמדו על החשש מהיווצרות יחסים לא-שוויוניים מבחינה סוציו-אקונומית בהקשר זה, בציינם כי הפונדקאיות המשמשות “רחם להשכיר” הן בדרך כלל נשים שמעמדן הסוציו-אקונומי נמוך והמוטיבציה העיקרית שלהן לקחת חלק בהליך היא נחיתותן הכלכלית.

באווירה זו, חברי הוועדה משולים לילד עם האצבע הנעוצה בסכר. הם מבקשים לראות בפונדקאות כהליך נדיר, המצוי בקצה הקיצוני ביותר של מדרג ה”זכות להורות” ולהימנע מהמדרון החלקלק של היקף הנגישות לפונדקאות. אולם עובדה ידועה היא כי בשנים האחרונות ישנה לגיטימציה מתרחבת לשימוש בהליך פונדקאות. חשוב להדגיש כי היקף תהליכי הפונדקאות בישראל, עלה באופן תלול בשנים האחרונות, ממקרים בודדים בשנה לכ-100 מקרים הפונים לוועדה בכל שנה. זוגות חשוכי ילדים ממתינים היום למעלה משנה עד למציאת פונדקאית מתאימה. זוגות הומוסקסואליים מצפים לקבל אישור לביצוע הליכי פונדקאות בישראל וכך גם נשים יחידניות.

לעומת זאת, קיים דיון ציבורי מצומצם יחסית באשר להשלכות על מעמדן של הנשים המשמשות כפונדקאיות וחשיפתן להליכים רפואיים בעלי סיכונים. לא נמצאו גם אלה הנותנים את דעתם על ההשלכות הנפשיות והחברתיות לטווח הארוך, על כל הצדדים השותפים לתהליך ובראשם הילדים הנולדים מפונדקאות וילדיה של הפונדקאית, שנחשפו לתהליך במסגרתו אימם מסרה תינוק שנשאה לאחרים.

במקרה הנוכחי קבע בית המשפט כי לצד ההבנה לעמדתה הראויה של הוועדה, המחוקק לא קבע אמות מידה בנושא ועל כן אסור היה לוועדה לפסול את בני הזוג על הסף, על סמך העובדה כי יש להם ילדים קודמים. בית המשפט הורה על החזרת בקשת הזוג לדיון בוועדה.

אין ספק כי הוועדה תשקול בכובד ראש וביושר את המקרה שלפנינו, אך הבעיה העקרונית נותרת בעינה – שימוש בנשים כפונדקאיות. החוק לנשיאת עוברים (המוכר כחוק הפונדקאות) נקבע לפני חמש עשרה שנה. מעטים יחלקו על קיומם של ליקויים בחוק בכל הנוגע למנגנוני הפיקוח על אופן ביצוע ההסכמים, המעקב אחר ההשלכות ארוכות הטווח של היישום ואיסוף הנתונים.

גם אם יתוקנו הליקויים, שראוי שיעשה כך במהירות, עדיין תישארנה הדילמות האתיות והחברתיות הנוגעות בהתקשרות מסוג זה. הריון ולידה בעבור זוג או אדם אחר אינם יכולים להיחשב במונחים צרים של עסקה כלכלית ויש צורך להכיר בכך כי מדובר במערכת יחסים מורכבת העלולה לשמש כר פורה להתפתחות של פגיעה וניצול. ומעל הכל מרחפת השאלה האם ראוי להמשיך את ההכרה בהסכמי פונדקאות?

פונדקאות היא מוסד המכיל סתירה מובנית מעצם הגדרתו. ההורים המזמינים מעוניינים בילד ללא כל שותפות עם אדם נוסף, ואילו הליך הפונדקאות מחייב את מעורבותה של אישה נוספת. המעורבות הזו כוללת תהליכים פיזיים ורגשיים כבדי משקל. סתירה פנימית זו יוצרת שימוש חפצי אינהרנטי באעשה הפונדקאית, שימוש המנוגד לערכי מוסר בסיסיים.

מסיבות אלו, שלצידן אף מתפתחות תופעות בינלאומיות של סחר בפריון, יש מקום לשקול הצטרפות למדינות רבות נוספות בעולם המערבי האוסרות פונדקאות ולאסור אותה גם בישראל. יש לסיים את הניסוי החברתי הזה שנמשך כבר חמש עשרה שנה ולקדם מודלים משפחתיים חדשים שאינם מטילים צל מוסרי עלינו כחברה.

הכותבת היא מנהלת פרויקט “נשים וטכנולוגיות רפואיות”, ארגון אשה לאשה – מרכז פמיניסטי חיפה