• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

ללמוד לעומק את נושא הפונדקאות

על מצבן של הפונדקאויות במדינות היעד השונות, ושאלת ההסכמה והבחירה החופשית שלהן – סיכום ביניים
מרים גברעם

השיח הער על פונדקאות בישראל הביא עימו שלל פוסטים ברשתות החברתיות, בהם נשים פונדקאיות מעידות על החווייה המעצימה שחוו. ראשית כל, חייבים לזכור שהעדויות האלו מייצגות קבוצה מצומצמת של נשים, ושהפצתן משרתת מערך הסברה ויח”צ. בפועל, אין לנו נכון להיום מחקר הבוחן באופן מסודר ואמפירי את חוויותיהן של הנשים הפונדקאיות בישראל, במהלך ההיריון ולאחר מסירת הילוד. שנית, יש לציין כי הדיון לא מתייחס לפונדקאות אלטרואיסטית, אלא לזו המסחרית – כלומר עיסקה שבה מתבצע תשלום: כיצד ניתן לכמת לסכום כספי את הפגיעה הפוטנציאלית בגופה ונפשה של אישה במהלך טיפולי פוריות, היריון ולידה? כיצד מתמחרים את השכרתו של איבר מאיברי הגוף? כיצד מתמחרים שינוים במבנה השלד, השפעות הורמונליות, סכנות בכניסה להיריון בסיכון גבוה ועוד. הדיון גם לא עוסק בזכותן של נשים להיות פונדקאיות, אלא בזכותם של נשים וגברים לרכוש את השירות, והפגיעה האפשרית שהוא טומן בתוכו לנשים אחרות – שלרוב הנן ממדינות עניות וממעמד פגיע.

בעוד שהפונדקאות המסחרית בישראל כפופה לרגולציה נוקשה שבמהלכה הנשים הפונדקאיות זוכות לליווי צמוד, רוב הישראלים הסטרייטים השתמשו בשנים האחרונות בשירותי פונדקאות ממדינות שונות, בהן נפאל, גיאורגיה, אוקראינה ואלבניה. אנחנו צריכות לקחת את הזמן וללמוד את תעשיית הפונדקאות במדינות השונות, מכיוון שכרגע מרבית מהישראלים בוחרים באופציה זו לאחר שלא עמדו בקריטריונים של החוק הנוכחי או הקודם או מכיוון שלא מצאו פונדקאית ישראלית.

אחת החברות הישראליות שסיפקה שירותי פונדקאות בנפאל (מדינה שבינתיים חסמה את שירותי הפונדקאות לזרים), מציינת באתר האינטרנט שלה שהפונדקאיות מגיעות מהודו. תעשיית הפונדקאות עברה מהודו לנפאל בשנת 2015, לאחר שממשלת הודו הודיעה כי בכוונתה להוציא מחוץ לחוק את ‘תיירות הפוריות’ במדינה, למרות שזו הכניסה למדינה כ-138 מיליון דולר בשנה (9 מיליארד רופי). ממשלת הודו השכילה להבין שעל אף הכנסות העתק והכספים המוזרמים למדינה, מי שמשלמות את המחיר הן נשות המדינה שזכויות האדם שלהן מופרות (בנוסף למספר מקרים שבהם ילדים שנולדו עם נכויות ננטשו בבתי החולים). כך, עברה התעשייה לנפאל השכנה, והנשים ההודיות נאלצו לעקור מבתיהן, לעזוב את משפחותיהן, את מדינתן, תרבותן ושפתן על מנת לשמש כרחם נייד ולספק את הדרישה של תיירי פוריות מערביים לילד. עצם השינוע של נשים ממדינה למדינה לצרכי פונדקאות יכול להוות בפני עצמו עבירה של סחר בבני אדם על פי פרוטוקול פלרמו, שקובע בין השאר כי גיוס, העברה או הובלה של אנשים תוך כדי ניצול לרעה של כוח או עמדת פגיעות למטרות ניצול מהווה עבירה של סחר בבני אדם.

אך בעוד שהפרוטוקול לא מפרט סחר למטרות רבייה כאחד ממצבי הניצול האפשריים, הוא בכל זאת מציין מניפולציה על איברים, קצירת איברים וכמובן ניצול מיני. בעיני ניתן לבחון את סוגיית הפונדקאות גם במשקפיים של ניצול מיני של הנשים הפונדקאיות, שלא נכנסות להריון מרוח הקודש אלא באמצעות הפריה וגינאלית (אם כי אני מודה שזו פרשנות מאוד רחבה של לשון החוק, שכן לא נעשה פה מעשה לצורך גירוי או ביזוי מיני).

הדרך היחידה של פונדקאית להפסיק את העבודה היא באמצעות פגיעה בגופה. בשלבי היריון מתקדמים היא כבר אינה יכולה להפסיק את העבודה כלל. עבודה שלא ניתן לעזוב, היא עבדות

לסוגיה של סחר בבני אדם מתווספת הסוגיה של אחזקה בתנאי עבדות. גם אם נאמץ את הגישה הרואה בפונדקאות עבודה ככל עבודה אחרת, שבמסגרתה אישה מעניקה שירות ומקבלת עליו תשלום, לא נוכל להתעלם מהעובדה שזו עבודה שלא ניתן להתפטר ממנה. במידה ומתגלעים חילוקי דעות בין הפונדקאית למעסיקים שלה או שהיא בוחרת להודיע על הפסקת התקשורות על מעסיקיה מכל סיבה שהיא, הדרך היחידה של הפונדקאית להפסיק את העבודה היא באמצעות פגיעה לא מידתית בגופה ובנפשה בדמות ביצוע הפלה בשלבי ההיריון המוקדמים. בשלבי היריון מתקדמים היא כבר אינה יכולה להפסיק את העבודה כלל. עבודה שלא ניתן לעזוב, היא עבדות.

בספטמבר 2016 הרשיע בית המשפט העליון בישראל בפעם הראשונה בעבירה של אחזקה בתנאי עבדות, בהכרעת הדין ציין השופט מלצר: “די אפילו בשלילה זמנית של חירותו של הקורבן כדי שהערך החברתי המוגן על ידי העבירה – החירות, יפגע במידה המצדיקה הרשעה”. אז היה מדובר בזוג ישראלים שאף על פי שבית המשפט ציין שהתייחס לעובדת הפיליפינית שלו בצורה הוגנת בסך הכל (כלומר, לא העבידו אותה בעבודת פרך וכד’), הם מנעו ממנה חופש ויציאה מהבית והחזיקו בדרכונה. אם בעבירה הזו החזיקו בדרכונה של האישה על מנת לשלול את החופש שלה, אזי בפונדקאות מחזיקים ברחמה של האישה כבן ערובה וכשלשלאות הקושרות אותה למעסיקיה.

בנקודה זו ראוי להתייחס לשאלת ההסכמה של נשים להוות פונדקאיות. פרוטוקול פלרמו קובע מפורשות כי הסכמתו של אדם לביצוע עבודות בתנאי עבדות אינה רלוונטית, כל עוד התבצעו מעשים של ניצול ושל כפייה. כי בדומה למה שהשופט מלצר אמר ב-2016, הערך החברתי המוגן שהוא החירות הוא זה שנפגע פה. אנחנו לא יכולים כחברה להסכים לניצול מסחרי בגופן של נשים אם אנחנו רוצים להמשיך לחיות בחברה שבה זכויות הבסיס של כבוד האדם וחירותו נשמרות.

פונדקאיות בהודו (צילומסך מתוך הסרט "גוגל בייבי" של ציפי ברנד-פרנק)
פונדקאיות בהודו (צילומסך מתוך הסרט “גוגל בייבי” של ציפי ברנד-פרנק)

נמשיך לשאלת הבחירה החופשית של הנשים הפונדקאיות, הפעם בגיאורגיה – מדינת יעד פופולרית של הפונדקאות המסחרית בישראל. בנובמבר 2017 פרסמה PARÁSZKA BORÓKA כתבת תחקיר על תעשיית הפונדקאות בגיאורגיה באתר החדשות ההונגרי 168ora. בכתבה היא מראיינת את נאטו שוולקאדזה, נשיאת הרשת נגד אלימות בגיאורגיה (Anti-Violence Network of Georgia), שמסכימה לחשוף בפניה מעט על הידוע להן על תעשיית הפונדקאות שפורחת במדינה ורובה מתרחשת במחשכים. שוולקאדזה מספרת שנשים רבות שמגיעות לפונדקאות עושות זאת לאחר שנמלטו ממערכות יחסים אלימות, לאחר מכן הן מתקשות למצוא מקורות פרנסה במדינה העניה גם כך, מכיוון שהן עוברות נידוי חברתי בשל היותן קורבנות אלימות. על מנת להציל את עצמן ואת הילדים שלהן מעוני ורעב, הן נאלצות להסכים לשמש כפונדקאיות. פעמים רבים הן מוחזקות בתנאים ירודים ולעתים אף לא מקבלות את השכר בסיום ההריון והלידה.

ד”ר אוליקו מורגוליה מאחת המרפאות שעוסקות בפונדקאות תומכת בטענה הזו, כשהיא מציינת שגיאורגיה היא מדינה ענייה, ושאישה עם ילדים תהפוך להיות פונדקאית כדי שיהיה לה כסף להאכיל את הילדים שלה. השאלה שראויה להישאל היא האם אנחנו מוכנות שנשים שנמלטות מנידוי חברתי, אלימות, עוני ורעב ישלמו את המחיר הזה על מנת לשרוד?

ישנה מדינה נוספת שהולכת ותופסת מקום מרכזי כמדינת יעד לישראלים שחפצים בשירותי פונדקאות מסחרית: ארה”ב. תומכי הגישה הזאת טוענים שלא מדובר במדינה הסובלת מרעב ומעוני ושהליכי הפונדקאות שם נעשים תחת פיקוח. במרץ השנה נקלעו במקרה יאנה פבזנר מאתר מאקו וניר גונטז’ מעיתון “הארץ” לכנס שיווקי על פונדקאות בארה”ב שנערך בדיזנגוף סנטר. לאחר שהציגו עצמם כעיתונאים ושאלו שאלות כמו מדוע בתחילה, כשסברו שמדובר בזוג מתעניין, הציגו להן את הנשים הפונדקאיות כנשים התורמות את רחמן לפונדקאות, בעוד שבפועל מדובר בשירות הניתן בעלות של עשרות אלפי דולרים – הם התבקשו מיידית לעזוב את המקום על ידי מאבטחים. לאחר שכבר עזבו את המקום ונכנסו לאולם הקולנוע הסמוך כדי לצפות בסרט שבו תכננו לצפות מראש, הגיעו למקום שוטרים שהוזמנו על ידי מארגני הכנס ודרשו שיעזבו לא רק את מקום הכנס (אותו עזבו מיוזמתם) אלא את כל המתחם. שתי שאלות מרכזיות עולות מהתיאור של פבזנר וגונטז’: הראשונה, אם הפונדקאיות עושות הכל מרצון ומבחירה מדוע בוחרים להציג תחילה מצג שווא כאילו מדובר בפונדקאות אלטרואיסטית בעוד שלמעשה מדובר בפונדקאות מסחרית? והשנייה – מדוע מצאו מארגני הכנס לרדוף בצורה עיתונאים ששאלו שאלות פשוטות?

כל תעשייה שחוששת בצורה כזו ממתן מענה פומבי על שאלות היא תעשייה שיש לחשוש מפניה ומפני התכנים שהיא מבקשת להסתיר. הדיון על פונדקאות הוא דיון מורכב שהגבולות שלו מתפרשים הרבה מעבר לקצוות הדיכוטומיים הנעים בין אקט אצילי וניצול – אבל ראוי שנפקח את עיננו לכל הקצוות שלה.

הכותבת היא יועצת בית הספר הישראלי לסיוע הומניטרי לענייני מגדר וסחר בבני אדם

כנראה שיעניין אותך גם: