הפיל של אווה אילוז והדבשת האשכנזית

פרופ’ אווה אילוז והשרה מירי רגב הן נשים ממוצא מרוקאי והן חיות בישראל. מינן, מוצאן וחייהן בישראל מהווים בסיס עליו, לעיתים, יש הסכמה רעיונית ביניהן. כך כתבה פרופ’ אילוז במאמרה האחרון (“המכנה המשותף של מירי רגב ושלי””) בעיתון “הארץ”. שתיהן בהתאמה, אם כי לא בתיאום, מתרעמות על עיוורון המחשבה והפעולה של המערכות אשר מקצות הוקרה והכרה בחברה הישראלית. שתיהן מתרעמות על כך כי בין חברי הוועדה המחליטה על פרס ישראל ובין מקבלי פרס ישראל ישנם מעט מאוד “יוצאי ספרד והמזרח”. זו כמובן אינה טענה חדשה. פעילות ופעילים מזרחים טוענים זאת כבר עשרות שנים. אם כי בפחות רעש וצלצולים אקדמיים ופוליטיים.

פרופ’ אילוז, כמו אינטלקטואלים אשכנזים רבים ומזרחים לא מעטים – למשל ד”ר יגאל בן נון – מאמצת לחיקה את תיאוריית “המזרחים המקצועיים”. למשל, ב”עייפנו מהעדתיות” מוקד הביקורת היו – אינטלקטואלים מזרחים, שמבחינתה בגדו במשימה העיקרית אשר הטילה עליהם ההיסטוריה. דהיינו, לבנות פוליטיקה אוניברסלית של שוויון וסולידריות לחברה הישראלית. תחת זאת נשבו אינטלקטואלים אלה בקסמיה של פוליטיקת האתניות והפכו זאת למרכז הווייתם. בקיצור, יש כאן תמצית של “תיזת המזרחים המקצועיים” המהווה כלי נשק עיקרי באידיאולוגיה האשכנזית כנגד ביקורת חברתית הבאה מקורבנותיה הישירים של פריבילגיית האשכנזיות.

אך מאמרה האחרון קיבל תפנית ראויה לציון, והיא מונה בו את חבריה וחברותיה לאקדמיה הישראלית על האשמים. זהו שינוי חשוב. ייתכן כי שעתה לביקורת שנכתבה כנגדה בדבר האשמת הקורבנות באחריות למדיניות חברתית אשר פוגעת בהם.  אילוז טוענת, אם כן, כי קיימת הכחשה עיקשת של אפליית מזרחים על ידי אשכנזים בישראל, התורמת, לדעתה, לעליית כוחו של הימין בישראל. את היחסים בין אשכנזים ומזרחים בישראל היא מגדירה “כשערורייה”. היא אומרת כי יחסים אלה דומים ליחסים שנרקמו בין קולוניאליסטים וילידים. ההבדלים בין הדפוס הקולוניאליסטי לדפוס המקומי קשורים לעובדה שאשכנזים ומזרחים אמורים להיות “חלק מאותה קבוצה דתית, אתנית ולאומית”.

כל אלה הם בהחלט שינויים מרעננים בעמדותיה של פרופ’ אילוז. יחד עם זאת שינויים אלה אינם מבשרים על שינוי בגישתה הפוליטית ליחסים שבין אשכנזים ומזרחים. עמדתה נשארת בתחומו של טיעון ליברלי פורמליסטי למדי. לפיה, בית נבחרים-פרלמנט, בתי משפט עצמאיים, עיתונות חופשית ואקדמיה מריטוקרטית מהווים בסיס לדמוקרטיה ליברלית. מבחינה זו האקדמיה הישראלית-יהודית נכשלה כישלון חרוץ בביסוסם של ערכים דמוקרטיים וליברליים בחברה הישראלית. זאת משום שהאקדמיה הישראלית מתפקדת כמועדון ג’נטלמנים קולוניאליסטי.

כדוגמה לפעולה זו מציגה פרופ’ אילוז את דרך פעולתן של ועדות הקבלה במוסדות להשכלה גבוה בישראל. אלה פועלות בניגוד לקוד המריטוקרטי (קוד מדידה על פי כישורים) המצופה מהן. סטטיסיטיקת הייצוג והדמוגרפיה של אוכלוסיית הפרופסורים ובעלי התפקידים באוניברסיטאות בארץ מאששת ומהווה עדות ישירה ומהימנה לעיוות וכישלון זה. “כלשון הפתגם באנגלית, ההוכחה היא בפודינג”, כותבת אילוז במאמר “אפליה: מדריך למשתמש“. אכן, סגל האקדמיה הישראלית הוא בהחלט “פודינג” אשכנזי למהדרין.

ועדות קבלה אקדמיות אלה פועלות כרשתות חברתיות. כך שגברים אשכנזים, עם שושלת יוחסין מתאימה, ייתפסו, תמיד, כראויים יותר מנע”ם (נשים, ערבים ומזרחים). רשתות חברתיות כעקרון פעולה אנטי-מריטוקרטי פוגעות אנושות בסמכותו המוסרית של העולם האקדמי. מכאן היא מסיקה, ובצדק, כי האקדמיה הישראלית תורמת באופן ישיר להנצחתם של אי-שוויון, אי-צדק ואפליה בישראל. אין היא אומרת בין מי למי מתקיים אי השוויון הזה.

כישלון חינוכי ומוסרי זה מאפשר את ניצחון הפופוליזם של הימין השולט בישראל. מאחר שמזרחים נדחים על ידי אקדמיה שמרנית, הם מוצאים בית חם בעסקים שבשוק הפרטי ובפופוליזם פוליטי ימני. למציאות חברתית זו השלכות פוליטיות מרחיקות לכת על פי אילוז. כפועל יוצא משמרנותה של האקדמיה, מזרחים סולדים תרבותית ומנוכרים חברתית לערכיה הליברלים של הדמוקרטיה. ערכים המזוהים בישראל עם אליטה אשכנזית, גברית, שקרית ו”חלולה”. כאן היא גם מוצאת דמיון בין המתרחש בארצות הברית, עם בחירתו של טראמפ וההיסטוריה הפוליטית של ישראל. פוליטיקאים אנטי-דמוקרטים נהנים מתוצאותיו של ניכור תרבותי, מכישלון ושקר חברתיים אשר נזרעו על ידי פוליטיקאים דמוקרטיים. כישלון ושקרים שטופחו על ידי פוליטיקה חברתית ליברלית אשר נכשלה במילוי הבטחותיה. כך הופכות בחירותיהם המפלגתיות של מזרחים למנגנון פיצוי פסיכולוגי של נקמה. גם תיזה זו היא תיזה ישנה; רוב ההסברים הרווחים על עליית הליכוד לשלטון בשנת 1977 מתמצים בתיזת הפוליטיקה המזרחית כנקמה מפלגתית.

מחד, אפליה מוסברת כ”קרובת משפחה רחוקה” של גזענות ומאידך, חוסר תחכומה הארגוני של האקדמיה נתפס רק כשגיאה בתפיסת תפקידה החינוכי. גם האפליה על בסיס פעולתן של רשתות חברתיות נשארת עמומה ומעורפלת בהיעדר זיהוי ברור של הצדדים לאי-השיויון ואי-הצדק. אין פוליטיזציה של הגורמים ואין תיאורטיזציה של המוטביציות והתוצאות של דפוסי פעולה קבועים אלה. למרות שהאפליה שיטתית, אין היא מפורשת כגזענות אשכנזית. למרות הענקת יתרון וזכויות-יתר קבועות לגברים אשכנזים, כל אלה אינם מעידים על קיומה של גזענות מבנית ודיכוי חברתי. אנו נדרשים להסתפק בפרשנות של מנהל לא תקין ו”נימוסים” ליברלים גרועים. אם כך, שלד ההסבר של פרופ’ אילוז נשען על תיזת “המזרחים המקצועיים” ועל תיזת הפוליטיקה המזרחית כנקמה מפלגתית כמו גם על ערפול מושגים תיאורטי מאידך.

מאמריה של פרופ’ אילוז זכו להדים ועוררו גל תגובות נרחב. למרות הדים ציבוריים אלה תוכנן הפוליטי של טענותיה נשאר חיוור, מעורפל ומגושם מבחינה תיאורטית. מאמרים בעלי תובנות עמוקות יותר על היחסים בין אשכנזים למזרחים נכתבו בעבר. סדרת מאמריה של שושנה גבאי (“אנו הפלבאים” באתר זה) הן דוגמא אחת מרבות לעושר תיאורטי ופוליטי שכזה. גם מאמר הביקורת של פרופ’ צבי בן דור (“התפקיד השטני שהועידו לנו”) שנכתב כתגובה על מאמרה הראשון של פרופ’ אילוז ראוי לציון כאן. מאמריה של שושנה גבאי זכו להד וכיסוי תקשורתי דל ביותר. למרות שניסוחיה הפוליטיים של גבאי בהירים, תובנותיהם החברתיות עמוקות, והיקפם ההיסטורי תקף יותר מסדרת מאמריה המהדהדים של פרופ’ אילוז.

למשל, פרופ’ אילוז אינה מדברת על דיכוי. אין היא נוטעת את שורשי הדיכוי ומטרותיו בקרקע של כלכלה-פוליטית עכשווית בישראל. מבחינתה, “שערוריית האפליה” נובעת מ”גשטאלט” פוליטי כללי המורכב מאכזבה פסיכולוגית מדמוקרטיה ליברלית מפעולה שגויה של מוסדות אקדמיים. זו עמדה מוזרה. יתר על כן, עמדתה מטיפה לרצון טוב וליישום ארגוני של שכל ישר. אך אין זו עמדה פוליטית בניתוחם של מהלכים פוליטיים וחברתיים. אין כאן תפיסה תיאורטית והיסטורית של גורמים ממשיים שאת השלכות פעולותיהם היא מתארת באורך רוח ובדקדקנות ראויה לציון. כידוע, מציאות חברתית נטועה באינטרסים חברתיים ובמוטיבציות עומק. אינטרסים ומוטיבציות שכאלה אינם משתנים בעקבות טיעון רציונלי של “סדר טוב” או המלצה על “נימוסים והליכות” ליברליים. אין בכוחם של רציונליות, טיעון והמלצה של רצון טוב להפיג את טעמם או לשנות את כיוונם הפוליטי של אינטרסים חברתיים.

כתיבתה של פרופ’ אילוז מתעלמת מכך שהגמוניה גברית אשכנזית היא עובדת יסוד בחברה הישראלית וכי לא ניתן להבין “זהות חברתית או אתנית” – למשל את האשכנזיות – מבלי לפרש הקשרים חברתיים והשפעות תרבותיות הדדיות שיש לה על הזהות המזרחית והפלסטינית. זהויות קולקטיביות אלה נמצאות במאזן כוחות דינמי ומשתנה אשר נוצר ועוצב ברובו בישראל ובפלסטין.

קיומה של הגמוניה אשכנזית-גברית ניתן לאישוש אמפירי בקלות. בניתוח האקדמיה הישראלית מספקת פרופ’ אילוז היבט אחד וישיר לקיומה של הגמוניה זו, אך הגמוניה זו צמחה כפועל יוצא מדפוס פוליטי של העדפה מבדלת וזכות-יתר (פריבילגיה). עם זאת, חרף נוכחותה הברורה, חוקרים וחוקרות רבים מתעלמים מעצם קיומה של הגמוניה זו והיא עומדת כפיל במרכז ההוויה הישראלית. גם פרופ’ אילוז מתעלמת מקיומו במאמריה.

תופעה שניה הזוכה להתעלמות הינה ישראליותן ועכשוויותן של הזהויות האתניות והלאומיות. צמיחתה של  האשכנזיות (ועל כן של אשכנזים כקטגוריה חברתית) קשורה בקשר הדוק להופעתה של המזרחיות (ועל כן של מזרחים כקטגוריה חברתית). אשכנזים ומזרחים או הישראליות-היהודית והישראלים-היהודים, קשורים בקשר בל יינתק להופעתה של קטגוריית הפלסטיניות ושל הפלסטינים. פרופ’ אילוז מחרישה לנוכח עובדות חברתיות, הגיוניות וברורות אלה. לדוגמה, אי אפשר להבין את תהליכי הפרולטריזציה, ההתרוששות ואיבוד הכוח הפוליטי של קהילות יהודי ארצות האסלם בישראל ללא תהליך ההתברגנות, ההתעשרות וצבירת הכוח של קהילת יהודי אירופה בישראל; אי אפשר להבין את האינטרס היהודי באדמה, ללא תהליך נישולם של פלסטינים מהאדמה. פרולטריזציה, התרוששות מעמדית ונישול מחד ומעמד בכורה פריבילגי מאידך, הם צדדים דומים, הופכיים וסמוכים של דיכוי חברתי. הם אלה אשר יצרו את הזהויות האתניות ולא ההיפך. נראה כי במאמריה, רותמת פרופ’ אילוז את העגלה התרבותית לפני הסוסים ההיסטוריים.

להגנתה של פרופ’ אילוז יש לומר כי עובדות יסוד אלה זוכות להתעלמות והכחשה במחקר ובהגות החברתית בישראל ככלל. עובדות חברתיות אלה הן אובייקטים קבועים במציאות אך נעלמים ואילמים בהסבר. זוהי תמציתה של פוליטיקת ההכחשה האשכנזית. תגובת הפייסבוק המלודרמטית של פרופ’ רחל אליאור למאמרה הנידון של אילוז ומאמרו של אורי אבנרי (“איך ומתי נוצר השבר בין אשכנזים למזרחים“) הם דוגמא רלוונטית לפוליטיקת הכחשה אשכנזית זו – אינטרס ברור של האשכנזיות – המספקת הסברים למציאות וטיעונים כתחמושת להגנה על המבנה הקיים. זהו גם הבסיס לגישה פרשנית מיוחדת במינה שניתן לקרוא לה פרשנות של בורות ובערות.

בספרו “החוזה הגזעני” (The Racial Contract) העוסק בקונפליקט הגזעי בארצות הברית, טוען הפילוסוף צ’ארלס מיילס כי חוקרים וחוקרות רבים מתעלמים מעובדה וממציאות פוליטית מרכזית בחברה האמריקאית: שליטתם של לבנים. “החוזה הגזעני” פירושו הנחת עבודה שלפיה לא מערערים על מרכזיותם ונבחרותם של לבנים ודנים בהיסטוריה ובפוליטיקה האמריקאית כאילו מרכזיות ונבחרות זאת הן עובדות טבעיות, ברורות מאליהן והכרחיות. מיילס טוען כי בכל ניתוח פוליטי של החברה האמריקאית קיומה של הגמוניה לבנה מחייב הכרה, פקפוק, תשאול והתייחסות לעובדת יסוד פוליטית זו. החוקרת קרול פאטמן בספרה “החוזה המיני” – הספר שהשפיע רבות על צ’ארלס מיילס – טוענת דברים דומים לגבי שלטונם של גברים בחברה האמריקאית.

שליטתם של גברים (פטריארכיה) ושליטתם של לבנים (White Supremacy) בחברה האמריקאית אינן עובדות טבעיות. אלה הן עובדות פוליטיות. ההתעלמות מקיומן היא התעלמות פוליטית. להתעלמות זו קורא צ’ארלס מיילס ״אפיסטמולוגיה של בורות״ (epistemology of ignorance). מיילס טוען שהסבר המבוסס על הכחשת שלטונה ללא מיצרים של הגמוניה (גברית) לבנה, מוביל בהכרח לאימוצה של פרשנות חברתית הנטועה בבורות ובערות (epistemology of ignorance). אך אלה הן בורות ובערות הדורשות את הצגתן כידע ממשי, רלוונטי, התובע אקסלוסיביות אינטלקטואלית.

שליטה הגמונית גברית ולבנה שכזו היא שליטה פוליטית. ההתעלמות מעובדה פוליטית זו היא פוליטיקה של הכחשה. כך קורה שהעובדה הפוליטית מספר אחת, זאת אומרת שליטתה הבלתי מעורערת וללא מיצרים של הגמוניה גברית לבנה אינה נידונה במושגים פוליטיים. העלמתה של עובדה זו, האלמתה והכחשתה הן עצמן פועל יוצא של פוליטיקת דיכוי. אפיסטמולוגיה של בורות היא ניסיון אינטלקטואלי פאתטי וחסר תוחלת להדחיק ולהעלים עובדת יסוד שאינה ניתנת להסתרה. זהו ניסיון מחשבתי המצמיח אקרובטיקה אינטלקטואלית אשר מחייב תפיסה מעוותת של המציאות בנוסף על הצדקתה.

אפיסטמולוגיה של בורות ובערות היא לב ליבה של הפריבילגיה האשכנזית בישראל. ניתן היה לראות ביטוי מלא של תיזה זו בדברי הביקורת של אליאור למאמרה של אילוז. אפשר לראות ביטוי של גישה זו גם במאמרו של אורי אבנרי. הטענה בדבר הדמוקרטיזציה של הסבל (אליאור) או אי ההיסטוריזציה של התרבות (אבנרי) הינם טיעונים מפוקפקים לנוכח מציאות של ביסוס מעמדי ודיכוי תרבותי שבו אשכנזיות היא עליונה ומזרחיות היא תחתונה. זוהי דבשתו של טיעון האשכנזיות. כאן בא לידי ביטוי חוסר היכולת לזהות, הלכה למעשה, את בבואת הגמל המשתקפת במראה ולטעון בתוקף כי הדמות המשתקפת במראה היא של עופר איילים.

מדוע יש לדבר על גזענות ולא על “אפליה”? מדוע יש לדבר על דיכוי ולא על “שערורייה”? הסיבה העיקרית היא שמושגים אלה – גזענות ודיכוי – הופכים הגדרות אלה לתיאורם של יחסים פוליטיים. באמצעות מושגים פוליטיים אפשר להעריך וגם להשוות יחסים פוליטיים. ההערכה וההשוואה שכאלה יכולות להתבצע אם אנו מכניסים למשוואה מושגים פוליטיים נוספים כגון זכויות אזרח וזכויות אדם. תחת הגמוניה אשכנזית גברית, זכויות האדם והאזרח של מזרחים ופלסטינים נפגעות. זאת משום שהמשטר הקיים בישראל מבוסס על פריבילגיה אשכנזית ולא על הערכה רלוונטית של אזרחות ותרומה. זכויותיהם של אשכנזים אינן זכויות אזרח אלא זכויות יתר.

הכוחות המרכזיים אשר מונעים את יישומה של אזרחות ישראלית הינם בראש וראשונה הפריבילגיה היהודית, שבתוכה מכונסת ומוסתרת הפריבילגיה האשכנזית. אין ספק כי יהודים מזרחים נהנים ממשטר האדנות היהודי; אך, בתוך משטר אדנות זה ישנן מערכות תמסורת והקצאת משאבים המבוססות על העדפת האשכנזיות. פוליטיזציה של מושגים אלה עשויה להאיר באור ברור יותר את מערך הכוחות אשר מייצב, מכתיב ומייצר מחדש את המשטר החברתי, הפוליטי והתרבותי והמפלגתי בישראל. מאמרה של אילוז מפספס את הדינמיקה הפוליטית הזו.