הפנים האמיתיות של ערוץ 2 והפריפריה

שלשום (חמישי) שודרה בערוץ 10 תוכניתו המטלטלת של אמנון לוי, “הפנים האמיתיות של הפריפריה” – סטירת לחי מצלצלת לכל תושב פריפריה שהצביע לממשלה הנוכחית, ובעיקר לתושבי הפריפריה הדרומית מוכת המלחמות והעוני, שעדיין מלקקים את פצעי “המבצע” האחרון שבו הופגזו משך 50 ימים. ערב קודם לכן, צפיתי בפרק של הסדרה “אמא מחליפה” בערוץ 2 (קשת), מתוך תקווה לקצת מרגוע ומנוחה לגוף ולנפש אחרי יום עבודה מתיש. אלא שבמקום קצת נחמה, חשתי מדקה לדקה כיצד כל איבר בגופי נדרך מחדש ומתקומם נוכח המראות. הפרק כולו היה רווי סקסיזם ואלימות מילולית קשה, הגובלת בהסתה לגזענות ופוגעת ברגשות של ציבורים שלמים.

לכאורה, זו הייתה יכולה להיות סדרה נפלאה, שמעוררת בצופים אמפתיה ואת קבלת השונה ממך. זאת באמצעות חשיפה לצורות חיים שונות של קבוצות מגוונות בחברה הישראלית. זו אפילו הייתה יכולה להיות סדרה חינוכית, שהרי הפיקוח על לימודי אזרחות מטעם משרד החינוך, למשל, ממליץ למורים ללמד סובלנות באמצעות סדרות חינוכיות כמו “סוויץ”” – סדרה העוסקת בהתחלפות שני נערים, יהודי וערבי, שלומדים אחד על חייו והשקפותיו של השני במשך שבוע, או באמצעות הסדרה המוצלחת “עבודה ערבית”.

היכולת שלך כאדם להיכנס לנעלי ה”אחר” ולפתח אמפתיה כלפיו היא מיומנות בסיסית וחשובה לחיי היום-יום בישראל. אבל ערכים של אמפתיה, פלורליזם, סובלנות וכבוד לחוד, וערוץ 2 לחוד.

“אמא מחליפה”, כמו רוב שאר תוכניות הריאליטי והפרסומות, מקדמת תרבות של שנאה, אלימות, סקסיזם, גזענות וחומרנות. בפרק המדובר בחרו העורכים להביא שתי משפחות. האחת, משפחת בוסלוביץ מחולון. אם המשפחה נטלי היא אם חד-הורית רוסייה שמפרנסת ארבעה מבני משפחתה: בתה, אמה, אחותה ואחיינה, מעבודתה במספרה לכלבים. אחותה, גם היא אם חד-הורית מובטלת. אמה אינה מדברת עברית כלל, מנקה ומבשלת לכל דרי הבית. הם חיים כולם בדירה אחת בצמצום. המשפחה השנייה היא משפחת מזרחי מראשון לציון. אם המשפחה, סילבי, מגדלת שלוש בנות קטנות, חיה ברווחה יחסית עם בעלה ארז, קבלן בנייה ומפרנס עיקרי בבית. הם מתחזקים את חיי הזוגיות שלהם בבילויים במועדונים מזרחיים.

האמא המחליפה, נטלי, מוצגת בפרק כאם חד-הורית עצלנית, מוזנחת ומלוכלכת שאינה יודעת לבשל, כגזענית, טיפשה וקמצנית, שאינה מכירה כלל דיני כשרות ויהדות. הרוסים באופן כללי מוצגים כמי שאוכלים אוכל דל, חסר תבלינים, מלוכלכים ובדלנים, מסרבים להשתלב בישראליות, צופים רק בטלוויזיה ברוסית, נותנים יחס גרוע לילדיהם ומונעים מהם הנאות ופריטי לבוש בסיסיים בשל קמצנות וסדר עדיפויות אגואיסטי שממקם את הילדים בתחתית.

מצד שני, סילבי מזרחי עונה לכל הסטריאוטיפים של האשה המזרחית הגלומים במושג “פרחה”: היא מוצגת כמי שכל מעייניה נתונים לניקיון הבית וסידורו, לטיפוח המראה החיצוני שלה ולקניית בגדים. תפקידה העיקרי הוא להיות שפחה חרופה לבעלה השוביניסט (הוא מוצג כמובן כ”ערס” האולטימטיבי, בן זוגה הטבעי של הפרחה). במקביל סילבי גם מנהלת “בוטיק” (איך לא) בתוך מספרה. היא מתעבת בעלי חיים, מפנקת את ילדיה ומחנכת אותם לעצלות ולחוסר כבוד כלפי מבוגרים. כל אלו מוצגות בתוכנית כתכונות מזרחיות אינהרנטיות, משל היו סבתותי המרוקאיות עסוקות כל היום בשופינג בקניונים ובטיפוח המראה החיצוני שלהן ולא תוצר של תרבות קפיטליסטית צרכנית מערבית.

מהר מאד התוכנית מידרדרת לאמירות גזעניות הגובלות באלימות מילולית מצד הגבר המזרחי, שמכנה את נטלי “רוסייה מסריחה מגעילה”, “זבל” ועוד שלל אמירות משפילות ודוחות. גם אשתו סילבי מכנה את נטלי ואת אחותה “קמצניות” ו”אגואיסטיות”. גם נטלי ואחותה לא חסכו בכינויים משפילים ומתייגים. שתיהן כינו את סילבי “פרחה”, “שפחה”, “משרתת” ולא חסכו מבעלה ומבנותיה שלל תיוגים סטריאוטיפיים. בנוסף נחשפים ילדי המשפחה הרוסית אל מול המצלמה בעוניים ובקלונם כמי שאין להם ג’ינס ללבוש וכמי שישנים על ספה בסלון בלי לתת את הדין על החוק הנוגע לחשיפת קטינים.

בחיי היום-יום שלי בפריפריה החברתית והגיאוגרפית של ישראל, בין השאר בחדר מורים בבית ספר באשדוד שבו אני מלמדת, אני נתקלת בעיקר בנשים ממוצא מרוקאי או בנשים דוברות רוסית, שנרקמה ביניהן מערכת יחסים נפלאה של סובלנות וכבוד הדדי. כולן – גם המזרחיות וגם הרוסיות – נשים אסתטיות ומטופחות עד מאד, נשים משכילות בעלות תארים אקדמיים, כולן דוברות עברית רהוטה, מקצועיות וחרוצות, אדיבות ותומכות, פתוחות מאד תרבותית ולא גזעניות. כולן עובדות בבית ובחוץ ולכולן מטרה חינוכית משותפת. האקלים הזה מחלחל לתלמידים והופך לאקלים של בית ספרי – שנבחר בצדק השנה לאחד מבתי הספר הערכיים בישראל.

זוגות מעורבים מזרחים-רוסים או רוסים-אתיופים מחובקים בהפסקה הם מחזה נפוץ ביותר בבית ספרנו, וכמעט ואיני נתקלת בגילויי גזענות או אלימות בבית הספר. לא שחסרות לנו בעיות, שכן רוב התלמידים שבו מגיעים מהאזורים הוותיקים של אשדוד מוכי העוני, ההזנחה ובעיות שהביאו עמם הפליטים והמהגרים.

גם בתזמורת האנדלוסית הים-תיכונית של אשקלון, שבה אני עובדת, אני פוגשת על הבמה מצד אחד נשים רוסיות מטופחות לעילא ולעילא וגברים רוסים שאוכלים חומוס, שווארמה וחריף, ומהצד השני, נגנים מזרחים וערבים אדיבים, שמכבדים אותי כאשה וכמנהלת. אני פוגשת זמרות מזרחיות וערביות שהן נשות קריירה יוצאות מן הכלל, וגברים מזרחים שכל נטל הבישול בבית נופל עליהם. אחרי מאבק עובדים ארוך וממושך, הפכה התזמורת לקהילה סולידרית של מזרחים/יות, ערבים (נוצרים ומוסלמים) רוסים/יות ואשכנזים/יות, מצליחה ומשגשגת, שמדברת בשפה של כבוד הדדי ורב-תרבותיות.

בנוסף לכך, בעבודתי במסגרת תנועת “אחותי – למען נשים בישראל” יצא לי לעבוד עם ארבע קבוצות נשים פמיניסטיות: מזרחיות, דוברות רוסית, אתיופיות ופלסטיניות. כולן נשים עם מודעות פמיניסטית וחברתית מפותחת, סובלניות וקשובות לסבל ולשונות של כל אחת ואחת. יחד הן ישבו וכתבו דו”חות נוקבים על גזענות וסקסיזם בתקשורת ועל גזענות בחברה האזרחית. ארבע הקבוצות הללו פעלו בסולידריות, שנבנתה מתוך מודעות לכך שכולנו קורבנות הדיכוי של ההגמוניה האשכנזית, שמנסה באמצעות פרקטיקות של תיוג גזעני והפרד ומשול להפוך אותנו למוחלשות ועניות.

גם באתר התרבות “קפה גיברלטר” בו אני חברה, אני נתקלת בצעירים וצעירות ממוצאים שונים: מזרחי, אשכנזי, רוסי, אתיופי ועוד, שחברו לדרך תרבותית-חברתית. ב-23 בספטמבר יחגוג האתר ארבע שנים להיווסדו בערב של הופעות של להקות אתיופיות ורוסיות, זמרים וזמרות מזרחים וערסים, חילונים וחרדים. בכל האנשים והקבוצות שציינתי לעיל, אני רואה אחים ואחיות שלי לדרך החינוך, לבניית חברה ישראלית שוויונית ורב-תרבותית ושותפים/ות למאבק למען צדק חברתי. האנתיתזה המוחלטת לערוץ 2.

על פי ynet, כ-130 תלונות הוגשו לרשות השנייה בעקבות הפרק המדובר של “אמא מחליפה”. עיקר התלונות קבלו על ביטויי גזענות והשפלה כלפי הציבור הרוסי, הידיעה מתעלמת לחלוטין מביטויים פוגעניים כלפי משפחת מזרחי. הצצה חטופה בטוקבקים מגלה שהתוכנית השיגה את מבוקשה והצליחה ללבות את היצרים: “תת-תרבות, הצד המכוער של החברה הישראלית, ישרארסים”; “בבונים, השובניזם של הזכר והפרחיות של הנקבה”; “אנשים מגעילים ברמות על!!!”; “ככה זה כשאייל גולן הוא זמר לאומי” – זהו מבחר קטן של ביטויים, שחושף רק את קצה הקרחון של גזענות המלווה בשלל דימויים מעולם החי והטבע. רוב הטוקבקים מצליחים לגלות אמפתיה כלפי ההשפלה של הצד הרוסי, אך לא חסים כלל על המזרחי. האחרון מואשם בכל חוליי ה”ישראליות”, שיצר ויוצר ההגמון האשכנזי.

כאם חד-הורית מזרחית ומפרנסת יחידה, אני מחייבת את בני לקחת חלק במטלות הבית כולל שטיפת כלים, קניות וסידור הבית. מנעד העניין התרבותי והאינטלקטואלי שלי כמו רבות מאחי ואחיותיי נע הרבה מעבר לקניית בגדים ובילוי במועדוני לילה, אבל למה לקלקל לקברניטי הערוץ את הדימויים הסטריאוטיפים שכה השקיעו להבנות ולהחדיר למוחות הישראליים, מהתוכנית “ארץ נהדרת” ועד “The Voice”  ו”האח הגדול”. הדימויים האלה הם גם תוצרי שטיפת המוח של שאר אמצעי התקשורת הישראלים. רובם ככולם, מאוישים על ידי בני האליטה ומשתפי הפעולה שלה, ואינם אלא שופרו של שלטון הריאקציה האשכנזית הניאו-קפיטליסטית, ריאקציה שמובילים ביבי-בנט-לפיד, אשר כל תכליתה לשמר את שלטונו המושחת של מיעוט מדושן פריבילגיות ברוב עשוק, המושתת על היררכיה גזענית ברורה.

כאם יחידנית, כמחנכת וכאקטיביסטית פמיניסטית חברתית, אני חרדה מגילויי השנאה והשטנה שילדי ישראל נחשפים אליה בפריים-טיים. הבחירה בטיפוסי קצה שמחדדים את הקיטוב ואת התיוג השלילי דווקא של אלו שנושאים בעול הכבד של הביטחון והכלכלה, אלו שהמדינה אינה חפצה ביקרם, איננה מקרית כלל. כמו שמראה תוכניתו של אמנון לוי, מדיניותה הכלכלית האכזרית והגזענית של הממשלה והמדינה כולה, היא זו שאחראית להריגתן ההדרגתית והאיטית של הקבוצות המוחלשות בגטאות החברתיים והתרבותיים שבנתה עבורם ב”פריפריה”. מתי יבוא הקץ לסבלם של אלו שרק עליהם חלים הגזירות והחוקים שקובעים עבורם בעלי הפריבילגיות? ומתי יבוא עונשם של האחרונים, אלו שנמצאים מעל לחוק ויכולים להריץ תוכניות “סאטירה” ובדיחות על טהרת הגזע האשכנזי העליון ונחיתות כל האחרים, מבלי לתת את הדין.